בימים אלו נפתח האתר החדש של שמור עיניך לבנות זוג, ובו מערכת פורום חדשה, פרטים על הקבוצה הטלפונית, אפשרות להצטרף לאימייל חיזוק השבועי, מאמרים בנושא התמודדות של נשות מכורים ועוד.

האתר החדש פועל בכתובת: www.bnotzug.co.il

אנו תקווה שהאתר החדש ייתן מענה לנשים הרבות המתמודדות עם הקשיים של התחלת הדרך, וכמובן יעניק הרבה תקווה מתוך הניסיון של החברות הוותיקות יותר.

www.bnotzug.co.il

בחור ניגש לחברו ומבקש להשאיל את אופניו כדי להגיע לבית קברות.

החבר שואל אותו: "ומי יחזיר אותם?!"

להיחשף. כל כך מפחד להיחשף. כל כך אוהב לחשוף, לראות, להביט באופן חשוף במחשב, בדברים שבחיי איני מביט בהם בעולם כלל, והנה שם...חשוף, לטוש, לוטש.

אבל מפחד שידעו. מפחד שירגישו את הפער הזה.

מפחד שאני ארגיש את הפער הזה.

מפחד שאני ארגיש באמת את ההשלכות של מה שאני עושה. מפחד להודות שזה באמת שייך אלי.

מפחד להכיר במציאות, להביט בה במבט חשוף, ללא כפפות, ולתת לעזרה שקיימת כאן ובמקומות אחרים להיכנס לנפשי.

אם אכיר במקום בו אני נמצא, בהסתרה שבתוך ההסתרה, יתמוטט כל מגדל הקלפים של ההגנות שבניתי מפניו. תתמוטט כל התחושה שיש עתיד, ושיש תקווה, ושיש ה' יתברך במקומות הטובים שלי. לרגע, אני מפחד שאולי אין ה' בקרבי, שהרי אם היה - איך הייתי יכול לעשות את זה זה? ואם אין ה' בקרבי...טוב מותי מחיי, עוברת המחשבה בירכתי המוח, ומעוררת את החרדה לרמה גבוהה יותר.

אם אחשף אני עלול למות. לא. לא בהכרח להתאבד. אבל מי שאני, מי שחלמתי שאני, מי שהחלטתי אינסוף פעמים שאני, מי שהתפללתי שאני, הוא ימות. ומה יישאר? זכרונות של סרטים פורנוגרפיים? לא תודה.

לא מסוגל. עדיף להמשיך, עדיף לפחד.

לפחד להיחשף, ולהמשיך לחשוף, אבל מבעד למסך. לא בחיים האמיתיים. לא בממשות. אף אחד לא יודע. אני יכול להמשיך 'לשחק' כאילו לא קורה כלום. כך, אני לא מפחד להיתפס, אבל אני מפחד להודות בקיום המגמה הגוברת והולכת שעלולה להוביל לתפיסתי ברשת המחלה או ברשתם של בני אדם.

ושוב, אני מפחד. אני לא מסוגל, ביודעין, להחליט לעשות את הצעד. אני רוצה שהוא יקרה לבד. זה כמו הרצון הזה שאני לא אוביל את השימוש, שהוא ישאב אותי לתוכו. אני רוצה שזה יקרה לי לבד. שלא תהיה לי ברירה.

אבל עמוק בתוך הלב אני יודע. יש לי ברירה. יש לי ברירה לא ליפול ויש לי אחריות לחשוף.

ולעתים, ברגעים של כנות, אני מוכן לעשות הכל, אם רק היו חותמים לי שזה יעזור. אבל רגעים אלה מתמסמסים לעתים כה קרובות, שהרי איך יכולים לחתום לי אם אני לא מסביר על מה אני צריך עזרה. כך, כל תקווה שמוצעת לי, מפי ספרים או מפי סופרים, ממשפחתי או מחברי, אינה עוברת את המחסום הפשוט שבניתי לעצמי - 'אם הייתם יודעים - גם אתם הייתם מתחלחלים ונוטשים אותי'. והפחד ממשיך לתפוס מקום.

לצערי, האומץ שעזר לי להתמודד עם הפחד הזה לא נבנה ממקום של חיבור והחלמה, אלא מנואשות.

אומץ של שוטים. אומץ של תחושה שכבר אין מה להפסיד.

אני לא מכיר דרך אחרת, כל מה שאני יודע זה שאת התחושה הזו לא ניתן לתחום בזמן ומקום. זה לא משנה לאן נפלת. כמה השתמשת. אילו קטגוריות צפית. מה שמשנה זו התחושה הזו.

חבר משתף בפורום את השינוי שעבר עליו כאשר בזכות התהליך של העבודה העצמית שעשה כדי להפסיק את הנפילות, הוא שינה את הגישה שלו לחיים. השיתוף לא עוסק בהתמודדות שלו עם התאווה אלא דוקא בשינוי של אתגרי החיים עצמם, מתוך הבנה שהדברים קשורים זה בזה. חברים רבים מתארים חוויות דומות של שחרור מהצורך בשליטה, ביחד עם השלווה שהדבר מעניק:

בשבת האחרונה סעדנו יחד כל משפחות עובדי החברה, כ55 משפחות בשבת גיבוש מחוץ לעיר.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 1:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

נעמד באמצע בגבול המחיצה כדי שכולם ישמעו. 110 זוגות עיניים ננעצות בי, 110 פיות גבריים ונשיים משתתקים. אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. שכולם יראו שאני רוצה רק לתת מעצמי ולא לקחת כבוד.

מחבר את החוטים בין מהות החברה עם פרשת שבוע עם ט"ו בשבט ועם שבת. מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין העובדים בחברה. שקט דממה. כולם מהופנטים. יש לי את זה... המרצים האחרים לא השיגו שקט. אני כן. יש לי משהו שאין להם. היה מוצלח. לפי הכפיים. לפי הכמות של המחמאות בפרט מעזרת הנשים... כנראה נגעתי להם בלב. בקטע הזה יש לי את זה...

בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה בטח יקציבו לי יותר זמן לדרשה... בחורים חכמים שם, ידעו במי לבחור.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 2:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

הרעש וההמולה בלתי נסבלים. רעש איום מעזרת הנשים ילדים צועקים וצוחקים. אני מתייאש מראש. חסר טעם לדבר שם באמצע לשני המינים. אני נעמד במרכז השולחן של הגברים ובוחר לדבר שם. אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. שכולם יראו שאני רוצה רק לתת ולא לקחת. אבל ההקשבה ממש בקנטים. אין ריכוז אין קשב. מנהל אחד שתוי קצת תוקע לי בדיחה שלו באמצע. מה הקשר?

אני אמור לחבר את מהות החברה עם פרשת שבוע עם טובישבט ועם שבת. אבל שוכח את החיבורים והפאנץ' ליין. מרוב לחץ והמולה וחוסר עניין לציבור. מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין עובדי החברה. אבל חוץ מכמה מאזינים אולי 10-15 כל השאר כאילו אומרים לי.. נו . יאללה די חפרת.

המרצה הקודם לפני הצליח יותר ללא ספק. הוא קיבל פי שתיים קשב. הוא עשה בשכל שסיפר סיפורים ובדיחות. רק אני מדבר מסובך. טעות שלי. את המסר העברתי בצורה קטועה. כנראה אצטרך במוצ"ש לכתוב את הכל מחדש ולשלוח בוואצאפ של עובדי החברה.

בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה... שיחפשו את החברים שלהם. אני לעלבון הזה לא חוזר. שייתקעו עם זה. לא שאני בעל גאווה או משהו, אבל יש את המינימום שאי אפשר להתפשר עליו.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 3:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

הרעש וההמולה בלתי נסבלים. רעש איום מעזרת הנשים ילדים צועקים וצוחקים. ידעתי מראש שזה מה שיהיה. אין ציפיות אין אכזבות... חסר טעם לדבר שם באמצע לשני המינים. אני נעמד במרכז השולחן של הגברים ובוחר לדבר שם.

אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. כשהתייעצתי ביום שישי הספונסר הדריך אותי לחפש לתת ולא לקחת. אני רק נותן מעצמי והתוצאה לא בידיים שלי. ההקשבה חלשה. חצי לא איתי בחצי מהזמן... סה"כ לא רע.. זה אומר ש75% מהאנשים והזמן כן איתי. מנהל אחד שתוי קצת תוקע לי בדיחה שלו באמצע. אני זורם איתו צוחק וממשיך. כאילו זה מתואם מראש.

אני אמור לחבר את יעדי החברה עם פרשת שבוע עם טובישבט ועם שבת. אבל שוכח את החיבורים והפאנץ' ליין. מרוב לחץ והמולה וחוסר עניין לציבור. לא נורא. מה אני חלון ראווה של חנות המוצלחים? העיקר מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין עובדי החברה.

המרצה הקודם לפני הצליח יותר ללא ספק לקבל הקשבה. הוא באמת מרצה מוצלח. אבל זה לא מאיים עלי. אני לא בתחרות.

את המסר העברתי בצורה קטועה. אחד ביקש ממני לכתוב במוצש את המסר ולשלוח בוואצאפ שלנו. חתיכת מחמאה. בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה... כנראה שזה יקרה שוב. אדבר ישמעו חצי ונמשיך הלאה...

*

במשך כל חיי הייתי תקוע בציר שבין פנטזיה למציאות. או שהצלחתי לממש פנטזיה (טייק 1) או שאכלתי קש (טייק 2). אסירות תודה שהיום אני חי את המציאות ונהנה ממנה. מחייך אליה מחבק אותה. ומקבל חיבוק בחזרה.

אבא, אין עליך! זה נס.

וכמו שמצינו ברבי הקדוש שאע"פ שהיה גדול בחכמים וכל התורה שבעל פה הוא על ידו, לא נקרא קדוש מפני גדולת תורתו ועבודתו ורוח קדשו אלא "מפני שלא הסתכל מעולם במילתו ולא הכניס ידו למטה מאבנטו" (שבת קיח:), כלו' קדושת העינים והידים, (ועי' מהר"ל דשמירת העינים היה לקדושת הנפש, ושמירת הידים לקדושת הגוף).