ילד אחד מספר לאביו: "אבא, אני כמו נפוליאון!"

האב המבולבל שואל: "מה?!"

הילד מסביר לו: "נכשלתי בהיסטוריה…"

אני כאן כדי לומר תודה, לכם אחים אהובים ויקרים, שהייתם פה אז בשבילי כשתעיתי לכאן לפני חמש שנים בדיוק, ושאתם כאן בשבילי היום להכיר לכם טובה.

אז איפה אני היום? תלוי איזה אני עונה לכם... הפיצול אישיות שלי עדיין לא נעלם לגמרי, אם כי אנחנו נמצאים בתהליך איחוי מתקדם, אז אני המכור החובש משקפי שמש שחורות ישמח לשתף אתכם בהלקאה עצמית מזוכיסטית על כל החלומות שנתבדו והשאיפות שכשלו ועל המקום הנמוך בו אני מדשדש בבינוניות עצלה, אבל לכל זאת עוד חזון למועד ביום בו יוסר שיקוץ משומם מליבי ושנת גאולי באה.

היום אני מעדיף לספר לכם על הנס הגדול הבלתי נתפס שקרה וקורה לי. אני הגבר ראה עוניי, אני הייתי הלכוד במעגל החרטה כאב ושימוש אין סופיים מנעורי ועד עצם היום ההוא ה9/2/12. מיואש הייתי כבר כמה שנים, חדלתי מלנסות להפסיק, השלמתי עם מר גורלי המצפה לי שם, היורות הרותחות כבר עלו על גדותיהן, ואני המשכתי לאונן עצמי לדעת, כל חיי ומחשבותי היו בתאווה, וכבר לא היה איכפת לי בכלל, נמאס לי להאבק, הרמתי ידיים.

ועוד מישהו הרים ידיים, אבא אוהב שהחליט הגיע זמן גאולתך, שלח את ידו אל מעמקי הסחי והמאוס, אל ארץ ציה וצלמוות, התעלם לחלוטין משאגות הרבנים "כל באיה לא ישובון", חתר לי חתירה ויחלצני ממיצר, והושיבני בבית הזה ואף שאני לא עשיתי מאומה לזכות בחסדו הגדול, הוא חס עלי ונתן לי דרך אחרת לשוב ולדבוק בו באמת.

והנה אני ניצב כאן היום כשמאחורי 1829 יום, ואין לי מחשבה קלה שזה שלי ובזכותי, כי אני בכוחות עצמי לא הצלחתי יותר מכמה ימים. וכן, יש לי עוד דרך ארוכה בתיקון המידות כולם והתאוה בפרט,

אך יש לי דרך ואני מאושר ושמח ומודה להשם ולכם על כל יום וכל רגע.

גיליתי את האתר ממש "במקרה" מתוך איזשהו חיפוש יזום שלי בגוגל על שמירת עיניים... כמה שהישועה יכולה לבוא ברגע אחד, בזמן הכי לא צפוי ובזמן שהכי צריכים אותה.."ישועת השם כהרף עין". הלוואי.

גם אם לא אצלי, .אני יודע כבר שנתנו לי משמיים את הצ'אנס וזה האתר הזה. לראות כאן אנשים שהיו במקומות מאוד קשים נקיים כבר אלפי ימים..מה אגיד לכם, זה פשוט מוחק את כל הספקות שיכולים להיות לגבי אפשרות התהליך.

שנים שחשבתי שאני לבד... לא מדבר על זה עם אף אדם, שנים שאין לי מושג האם וכיצד שאר הגברים מתמודדים עם מה שאני מתמודד, מה רמת האכפתיות שלהם מזה, האם הם שונאים את זה או אוהבים את זה? ואם הם שונאים את זה אז כיצד הם חיים עם עצמם ועם התאווה הזאת בשלום? מה הנוסחה שתביא גם אותי לחיות עם התאווה בשלום?

אני חושב שאין נוסחה... כבר הגעתי להבנה שאלוקים לא רוצה את זה בשבילי, הוא לא רוצה שאחיה עם זה בשלום אלא שתמיד אדע שזה דבר לא טוב ושאעשה פעולות על מנת שלא אחיה את התאווה.

מגיל קטן אף פעם לא הרמתי ידיים עד השנה האחרונה. וברגע שהרמתי ידיים הכל הדרדר...

לפני ארבע שנים היתה לי הארה רוחנית אדירה. הרבה התבודדות והרבה תפילות. השם נתן לי מתנה והייתי נקי בשיטת הצטברות (כלומר בכל פעם הכפלתי את זמן הנקיות - יום, יומיים, 4 ימים, 8 ימים, 16 יום, 32 יום, 64 ימים) בסה"כ כמה חודשי נקיות טובים עם מספר נפילות בין לבין שהגדרתי אותם מראש, ומאז ככל שעוצמת התפילה ירדה גם עוצמת הנקיות ירדה ואז זה הפך להיות בסדר יורד...

מאז אני לא מצליח להיות נקי, אפילו בשנה האחרונה ממש הרמתי ידיים ונתתי לתאווה לעשות איתי מה שבא לה. היתה תקופה שאפילו חשבתי בטיפשותי שזה מה שיתן לי את הרווחה ועלי פשוט לא להילחם ולהיות כמו עלה נידף...

עכשיו אני חושב לעצמי, אם הייתי פוגש את האתר בתקופה הקודמת של העבודה העצמית, יתכן ולא הייתי נופל חזרה ואולי זה היה סיפור הצלחה ארוך יותר כי באותה תקופה השם נתן לי כוחות אדירים להצליח באופן עצמאי בלי שום ידע ושיתוף של אף אדם אלא נטו תפילה. ולחשוב שאם היו מתווספים לזה כל הכלים של האתר אז בכלל.

אבל לא פגשתי את האתר אז, אלא רק עכשיו, ובטוח שזה לטובה וזה מה שעלי היה לעבור...

אציין שלמרות שייצגתי את עצמי כאדם חזק, זה היה בתקופה ההיא... כיום אני אדם שבור חלש ורצוץ. מאז להיום כמות התאווה שלי גדלה עשרות מונים וההתגברות עליה היא הרבה מעבר למה שהיתה פעם.

אם פעם התמודדתי נטו רק עם הצפייה באינטרנט אז היום זה עבר מעבר לכך, והרבה מעבר לכך תחושות של בדידות והערכה עצמית נמוכה שהתאווה "כביכול" מחפה עליה, ומעבר לכך התאווה הפכה להיות ריסון של התמודדויות החיים ובחודשים האחרונים ממש בריחה מהתמודדות. כן ממש בריחה - וכמו שאפשר להבין, לבריחה גם יש השלכות. אני פוחד מההשלכות האלה. כל מה שתיארתי בעבר לא היה לי. בעבר ההתמודדות היתה נטו עם צפיית תכנים באינטרנט. כיום לצערי כל הדברים שתיארתי תופסים מקום משמעותי בחיי וזה מה שהופך את ההתמודדות שלי עם התאווה לקשה יותר.

אז למה אני כאן? בעיקרון לא מתוך הרצון הטוב שלי "לשמור על הברית" כפי שהיה בעבר. ככל שהייתי עלה נידף הרוח חבטה בי יותר חזק ולכן אני כאן - פשוט נשברתי. תחושות רגשיות לא קלות, מצב נפשי של דוחק וכולי וכולי דברים שבעל כורחם. עצרתי את חיי והייתי חייב לעשות חשבון נפש.

מי יתן ובאמת אצליח להתמקד בחיים של עשייה בלי התאווה, שלא תיקח שום חלק בחיי והלוואי וכבר מעכשחו תפסיק להיות חלק מרכזי מחיי. אמן.

והגה"צ ר' נתן ווכטפויגל זצ"ל דיבר פעם עם תלמידיו על ענין שמירת עינים, ואח"כ אמר לאחד מהם כך: "אני אגלה לך סוד שעדיין לא סיפרתי לאחרים! איך אני זכיתי, הרי אין בי כלום! אחרים גם התפלאו איך ר' אהרן בחר אותי להיות משגיח, הרי היו אז כמה מועמדים גדולים וטובים ממני! אך הסוד הוא – בזכות שמירת העינים! אני עבדתי על שמירת העינים ובזכות זה זכיתי להכל. היו אצלי בכל שבת תלמידות של הרבנית, ואני הייתי צריך לדבר אתם, ללמוד אתם וכו', והייתי מדבר אתם הרבה ברציפות, אך אף פעם לא הסתכלתי עליהם, אלא לידם, מבלי שהם ירגישו בכך. "בתחילה היה נסיון ואח"כ כבר לא היה נסיון. בזכות שמירת העינים היה לי מה לומר (בשיחות) וכך יצאו ספרים אלו קובץ שיחות לאור עולם, פרי של שמירת עינים".