מורה אחת החלה לקבל תלונות מההורים, שהם לא מרוצים ממה שהילדים מספרים על מה שקורה בכיתה.

כשהתלונות התרבו, היא החליטה לכתוב מכתב תגובה להורים בזו הלשון:

"הורים יקרים, אני מבקשת מכם לא להאמין לסיפורים של הילדים שלכם על מה שקורה בכיתה. בתמורה, אני מתחייבת לא להאמין לסיפורים שלהם על מה שקורה אצלכם בבית…"

לצפיה בוידאו לחץ כאן

יותר ויותר מתבהרת לי הבעיה האמיתית של החיים שלי. לא הבעיה שלי עם התאווה, אלא הבעיה שהובילה אותי לתאווה, והבעיה שגרמה לכך שלא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה. יש כאלו שקוראים לזה מחלת ה"עוד", אפשר גם לקרוא לזה בור בלי תחתית או אם רוצים להיות אופטימיים ולראות בכל דבר את הצד הטוב: המרדף אחרי האושר. לא משנה איך אני מכנה את הבעיה שלי, תמיד חיפשתי. מה חיפשתי? לא משנה, כל דבר שיעשה לי טוב, או לפחות כל דבר שחשבתי שיעשה לי טוב. והתאווה התלבשה לי על המרדף הזה כמו כפפה ליד, עם שכנוע עצום שהיא התשובה האמיתית לכך. הבעיה היחידה היתה שזה הפסיק לעבוד (או שזה לא באמת עבד אף פעם).

זה הקיף ומקיף כל צד של החיים שלי, ודווקא כעת, אחרי 392 ימים בלי תאווה, אני מרגיש את המרדף הזה חד יותר וברור יותר. העובדה שאני מתמודד עם המרדף הזה מבלי היכולת להפסיק אותו באמצעות שימוש בתאווה הפך את החיים למלאי משמעות מחד, אך מאידך לכאלו שכל דבר יכול לפגוע בי. הספונסר שלי אומר שזה כמו חולצה מאוד מלוכלכת, אז בהתחלה לא רואים את הכתמים הקטנים והם לא מפריעים, אבל ככל שמנקים יותר את הכתמים הגדולים, פתאום הלכלוכים הקטנים נראים בולטים ומכוערים.

הנה למשל תשומת הלב שאני צריך. מאז שהתחתנו לא העליתי על דעתי שאני צריך תשומת לב מאשתי. אם כבר, אני זה שנתתי לה. אבל לאחרונה אני שם לב שאני ממש זקוק לכך. מה השתנה? פשוט מאוד: בעבר כל צורך שלי בתשומת לב של אשתי היה מתמלא על ידי במהירות על ידי שימוש בתאווה, וכך לא פגשתי את עצמי, את האני האמיתי. הרי ברור שהעדפתי לברוח אל התאווה מאשר לעמוד מול עצמי במראה הפנימית שלי, לראות שאני נזקק ואז לקבל תשומת לב מאדם אחר. הרבה יותר קל היה לבחור בבריחה. קלטתי את זה כאשר השבוע אשתי אמרה לי בחיבה שאני בור בלי תחתית של צומי... וואו, כמה שזה יכל לפגוע בי, אבל זה לא. אני יודע שזאת המציאות האמיתית ושמח שאני מוכן לבקש ממנה את תשומת הלב במקום לברוח למקומות בהם ההתמודדות הרבה יותר קלה, אבל המחיר כואב מנשוא.

ככה עם אשתי וכך גם בעבודה ובהמון מקומות נוספים. תמיד חיפשתי עוד. הסתכלתי על אנשים רגילים בזלזול וטענתי שיש להם "חיים קטנים". לעומת זאת אני הייתי עסוק כל הזמן במרדף אחרי הפרוייקט הבא או אחרי הנושא הבא שבו אהיה מעורב. המרדף הזה הביא אותי להישגים מאוד מרשימים, אבל הוא הותיר אותי מרוקן. הספונסר שלי לימד אותי לא להתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה, אז אני מנסה לראות את הדברים היפים שצמחו לי מהמחלה ואחד מהם הוא באמת הדחיפה הבלתי פוסקת להתקדמות. חיפשתי אושר בכל מקום אפשרי, אם זה בלימוד תורה, אם זה בעבודה, אם זה בחיי הנישואין ואם זה כמובן... בתאווה.

אבל למרות שחיפשתי בלי סוף, ונראה היה שחיפשתי בכל מקום אפשרי, אף פעם לא מצאתי את מה שחיפשתי ונותרתי מרוקן. התאווה התאימה לי, כי בתאווה זה תמיד "עוד". אז מה שהתחיל עם אוננות פשוטה בשירותים בגיל 10-11, הפך די מהר לאוננות מלווה בפנטזיות (ומה זה פנטזיה אם לא מרדף אחרי "עוד"?), ואחר כך פרטנרים נוספים וכמובן פורנוגרפיה שהופכת יותר ויותר מפורשת. וכל פעם כשהחיפוש הסתיים ואני נותרתי מרוקן, זה רק הצית מיד חיפוש חדש אל המקום הבא שבו סוף סוף אמצא את מה שאני מחפש: להיות שלם.

מה שלא הבנתי הוא שאף פנטזיה או פרוייקט או הצלחה לא יעשו אותי מאושר ולא יפסיקו את המרדף שלי. אושר לא נמצא בפורנו ובתאווה, וגם לא בהצלחה, לא הצלחה חומרית ואפילו לא הצלחה דתית. המרדף האמיתי שלי הוא אחרי אלוקים. רק כשמצאתי אותו, גיליתי מה באמת חיפשתי. אלוקים נותן לי את האושר שחיפשתי והופך אותי לשלם.

בימים אלו אנחנו מסיימים מחזור של התוכנית הטלפונית היומית שנפתחה לפני כארבעה חודשים. החברים שהתמידו בתכנית מדווחים על שינוי עצום שהם עברו ותקופות הנקיון הגדלות והולכות מעידות על ההצלחה.

ביום ראשון הקרוב ייפתח בעז"ה מחזור חדש ונתחיל שוב מההתחלה. זאת הזדמנות עבורך להצטרף לתוכנית ולקבל גם אתה את מה שהחברים שלפניך קיבלו. התוכנית תתאים במיוחד לחברים חדשים כך שאין צורך בשום ידע קודם.

החל מיום ראשון, תתקיים מידי יום, בשעה אחת וחצי בצהריים, שיחת הועידה בה אנחנו נתקדם לפי תכנית 12 הצעדים.

הקבוצה מתקיימת מידי יום ראשון עד חמישי במספר טלפון: 03-978-6688 עם הסיסמא: 357171195# ואחר כך סולמית פעם נוספת. שים לב: המספר הזה הוא לשימושך האישי בלבד והוא לא ניתן להעברה בשום פנים ואופן.

אם אתה מעוניין להצטרף, חשוב גם שתעדכן אותנו באימייל sod@gye.org.il כדי שנשמור לך מקום ובכדי שנוכל להוסיף אותך לרשימת החברים בתוכנית - כך תקבל סיכום יומי של התוכנית באימייל וכן שיעורי בית ואימיילים נוספים הנשלחים לחברי הקבוצה בלבד.

אל תפספס את ההזדמנות. נשמח שתהיה איתנו במחזור החדש.

לא מזמן קראתי בספר הלבן את משפט הכותרת. זה נאמר בהקשר לחיפוש האובסיסיבי. אצלו זה היה השלב שבו הלך לחפש ברחוב תאווה ויותר מזה. וכל הזמן הכמיהה הזאת למקום בו הדברים קורים באמת.

אני מאוד מזדהה אתו, מהסבה הפשוטה שמהרגע הראשון אני מחפש את המקום הזה. גם ברגע זה שאני כותב את המלים האלו, אני מאוד רוצה לפתוח את האינטרנט, לא, לא לפרנן, למרות שגם זה בא לי, אלא בשביל להרגיש את השייכות למשהו גדול, להיכנס לפייסבוק, להיכנס למייל, להתרחשות הזאת, סמס מכאן משם, דבורים כאלה ואחרים, פרסום פה ושם.

אני קולט שזה משהו שמלווה אותי שנים. מאז שאני זוכר את עצמי. יש תיאור כזה בסיפור ההוא, שהוא ואח שלו יושבים צמודים לרדיו לאיזה תוכנית, ואני זוכר את עצמי גם ככה. דבוק לרדיו. בהמשך זה היה הערצה של להקות. לא הכרתי את העולם הגדול, שזה ביטוי שעוד רגע אתייחס אליו, הספקתי בפרחי מיאמי. וזה הקסים אותי. הרגשתי שקורה משהו. שאני שייך אליו. אחר כך, היה את פרחי ירושלים. ותוך כדי התיכון שהעולם הגדול התגלה לאט לאט אז כוכב נולד. תוכנית אחרי תוכנית בחשאי. ובשנים האחרונות, כמו גם בשבועות האחרונים תוך כדי הנפילות והסדרות, אז דה וויס. זה לא רק הסיפור של הריגוש והריאליטי וכל זה. זה הניסיון הזה להרגיש את החיים.

חושב על זה שרק עם פורנו אני מסוגל להיות מרוכז במשך שעות, אם לא יממות. ומעבר לכל הסיפור של הדופמין, זה גורם לי לאשליה של הנה, עוד רגע, לא הסרטון הזה, זה שאחריו, זה, זה מה שייתן לי את החיבור האמתי לחיים. ואני כל פעם מאמין לזה מחדש, באמונה שלמה, שהנה, הדבר הבא.

לא מזמן הייתי בציון דרך שנתיים של חבר. וכל הזמן אני עם ברך קופצת ומחכה לשמוע את ההפי-אנד, היה ככה, הייתי שם, אבל הנה, הגעתי לתוכנית ועשיתי ככה וככה והחיים שלי השתנו והם מאירים וכו' וכו'. ואין. לא היה כלום. סיפר על קשיים. על דרך. על תהליך. על תקשורת שעוד לא לגמרי שלמה עם אשתו. והדבר העיקרי שלקחתי מכל החצי שעה שלו היה זה שלא שמעתי שום תובנה משנה חיים, אלא כנות פשוטה, ודרך פשוטה ומבינה שכמו שההתמכרות לא הגיעה ביום אחד היא לא תלך ביום אחד, כמו שהוא אמר אחר כך קטע מהספר הלבן או הגדול שלא תורגם לעברית, שיש שם שיתוף, אחרי ארבע שנים, אומר החבר, אני מרגיש שזיהיתי ושיניתי את רוב הפגמים שלי.

החיים לא מורכבים רק מרגעי שיא כמו שהאוננות שלי בנויה. וגם לא ההחלמה. למרות שהייתי ממש רוצה שזה יעבוד ככה. ואני צריך לוותר על כל הסיפורים שהראש שלי מספר, על כל הפנטזיות שאני רוצה לפנטז ולחיות את החיים שלי כמות שהם, כמו שאלוהים נותן לי אותם. עכשיו. לא סתם חוויה רוחנית ששמעתי מחברים הייתה חוויה עם נוכחות שבמובן מסוים היא מאוד פשוטה, חזר הביתה ונתן חיבוק לבן שלו.

הדבר העיקרי שלקחתי זה שאני לא באתי לתוכנית בשביל לשמוע תובנות. יש לי הרבה מקומות שאני יכול להשיג כאלה. ואני בעצמי יכול לצטט אינספור משפטי חכמה, ולא רק של סינים עתיקים, אלא ממש כאלה שישמעו משני חיים, ושהם באמת שינו למספר אנשים את החיים. אני כאן בגלל הכנות. בגלל זה שאני מגיע לא עם ססמא או תדמית (ואוי לי אם אני אכניס אותה גם לחדר של הקבוצה. אצלנו בקבוצה יש זמן כתיבה בה עונים לשאלה. לא מזמן השאלה הייתה מהי ענווה בשבילך, כתבתי כמה משפטים. ואז הספונסר שלי שגם היה שם ענה משהו ובאינסטינקט החולני שלי הוספתי את זה אצלי כאילו זה, אבל א"ת אני יותר ויותר מודע לזה, ואפילו השתעשעתי בזה מן הצד.) אלא איך שאני, לטוב ולמוטב, בלי לנסות להיות אור יקרות הנכון, אלא אור יקרות בזמן אמת. ורק משם אני יכול להיות נוכח. ורק משם אני יכול להשתנות. ורק משם אני יכול לאפשר לאלוקים באמת להכנס לי לחיים, ולא לחיים של התדמית הריקה שלי שאני לא מפסיק להזין אותה.