אומרים בתוכנית כי המפתח לשינוי הוא קבלה. וזה כמובן נכון. אבל שמתי לב לדואליות של המשפט הזה כשבאתי באמת להתחיל לעשות משהו עם עצמי.
לפני שהייתי מוכן לקבל את עצמי, לפני שהייתי מוכן לקבל את המציאות של חיי כפי שה' החליט שהיא הנכונה ביותר בשבילי, לא הייתי מוכן לשום שינוי כלשהו. ומדוע שאשתנה? הרי אני האדם המושלם! איש לא יגיד לי איפה יש בי טעות או אם אני לא בסדר.
דווקא כשקיבלתי את הטעויות שלי, דווקא שהסתכלתי על עצמי במבט פיכח, מבט כואב, במבט חיצוני. כאדם שמסתכל על חוסר שפיות בפיכחון, בצורה צחה, חפה מעיוותים המונעים על ידי אגו וריכוז עצמי.
פתאום כשאתה מגיע לפרשת הדרכים הזאת של: להחליט, האם להמשיך לעצום את העיניים ולחיות בחושך המסנוור של התאווה? או האם להציב רגל אחת קדימה ולהתסכל מציאות בעיניים, בעיניים אחוזות טירוף אבל לא לפחד, להישיר מבט ולהבין איפה אני חי?
כשאני מחליט לעשות תוכנית, כשאני מחליט לאזור אומץ לקחת אחריות, להתחיל ללמוד מהו כאב, מהו רגש, מהי פנטזיה. מהי מציאות ומהי אהבה.
אז אני יכול להתחיל לקבל את המציאות כפי שהיא, לאהוב את המציאות, לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי אף שאינני חף מבעיות כלל..
האם אני אמיץ מספיק להתחיל לצעוד בדרך חדשה? דרך לא נודעת, מבט פיכח אחד מספיק לי כדי להבין שהדרך הזאת מלאה כאב, אבל יש בה אמת.
פתאום חלקי פאזל מתחברים להם, וכשדברים מתחברים אפשר לחוש שלמות... אז אין ספק שהמפתח לשינוי הוא קבלה, קבלה של עצמי, לדעת לקבל את הסביבה, לדעת לקבל מהסביבה.
אבל אין ספק שהרצון לשינוי הוא המניע אמיתי. להבין שאני לא מושלם, לא שזה דבר רע, ההפך זה דבר מצויין, זה אומר שנשארה לי עבודה בעולם הזה, זה אומר שקיימת לי היכולת להתקדם, זה אומר שיש דברים שה' רוצה שאעשה בעולם הז השעוד לא הספקתי לעשות אותם.
אז החלטתי להשתנות הגיע הזמן לקבל את הדברים. ה' תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, תן בי את השלווה ואת היכולת לאהוב את אותם הדברים. תן בי את הכוח לשנות את אשר ביכולתי ואשר אתה חושב שהם הדברים הנכונים ביותר שאשנה. תן בי את התבונה להבחין מהו שינוי ומהי בריחה. מהי התקדמות ומהי נסיגה.