"איזה כלום אני, פשוט לא יוצלח. לא דומה לשום דבר". "דפוק", "פגום". "סוג ב', במקרה הטוב".. מוטציה, טעות בייצור.. "ואני חסר אונים".. ואני ואני ואני.. אין מי שמבקר בקבוצות באופן קבוע ולא שמע את המפליק התורן מלקה את עצמו קבל עם ועולם.. נכון, עם הזמן צליל השיתוף של מכור בהחלמה משתנה, ולפעמים גם הנוסח, אבל לא תמיד. לעיתים קרובות מדי ניתן לשמוע קריאות לא פשוטות של מכורים על עצמם, עד כדי כינויי גנאי של ממש. בשם ההחלמה עומדים מכורים ומכריזים קבל עם וקבוצה כמה הם איומים ונוראיים, וכמה הם לא בסדר. והאמת היא שזה לא בסדר.. ראשית לומר שאני טעות, זה לומר שדברים קורים בעולמו של אלוקים בטעות. (קיים הבדל גדול בין האמירה "אני טעות", לבין האמירה "עשיתי טעות"..), חוצמיזה אין לי שום זכות לדבר ככה על עצמי. אני חלק אלוק' ממעל. מי הרשה לי לדבר כך כלפי חלק ממנו?!

"משום מה" קל לנו לראות ולדבר על הזוועות שביצענו כאילו אנחנו אומרים לחברינו "בואו, תראו איזה מחלים אני שאני מוכן ככה לרדת על עצמי".. המסקנה הבלתי נמנעת שאני הגעתי אליה היא שזה ניזון ומזין את המחלה שלי. שוב, אני פועל בגלל מה שאני חושב שייחשבו עליי.. ולמי שלא הבין: אני לא מתכוון להתעלם מהחלקים הבעייתים של התנהלותי, אני פשוט אומר שהם לא כל התמונה. ממש לא. "יש חצי כוס מלאה" גם במעשים החולים ביותר שלי.

בחשבון הנפש המוצע בצעדים 4 – 7 קיימים שלושה חלקים: בתחילה, סיבת הכעס - "מה שעשו לי". היכן נפגעתי. בהמשך, החלק שלי: היכן אני "תרמתי" לסיטואציה. בהובלתם של "פגמי האופי" המשמעותיים שלי. והחלק הנוסף, שלטעמי "משום מה" לא מספיק מתמקדים בו הוא רשימת מלאי של דברים חיוביים שיש בנו. וזו לא המצאה שלי. בדיוק בשביל שלא נשאב להלקאה עצמית מציעים לנו בספר 'צעד קדימה לפעולה' (בצעד השישי ספר ההדרכה להחלמה הספציפי שנכתב עבור המחלימים מתאווה) לערוך רשימה של הצהרות שבה אצהיר על עצמי – אדם טוב לב, רחום, נדיב, אהוב, מכובד, נאמן תורם ותומך בזולת...

כן, לא התבלבלתם. ניצלתי, שיקרתי, פגעתי, אבל... זה לא סותר את העובדה שאני אדם טוב לב, רחום, נדיב, אהוב, מכובד, נאמן תורם ותומך בזולת.

נכון, לפעמים נקמתי, אפילו שמחתי לאיד, אבל זה לא כל הסיפור. כי לא פעם גם עזרתי באופן יוצא דופן לאחרים. אמת, הייתי שם בשבילן.. אבל גם בשבילם. תרמתי וסייעתי לאחרים ולאחרות גם בכסף, ולא רק בשביל שימוש. כי אני בנאדם טוב. שכאב של הזולת נוגע בו. נכון, שיקרתי בלי סוף כי אני רמאי שהסמיק כשאמר אמת.. אבל האמת היא שלפעמים הסמקתי.. פשוט אמרתי את האמת. כי יש בי חלקים כנים אמיתיים וישרים שמגיעים מהנשמה שלי.

היינו הך הבדידות. היא הרגה אותי, גרמה לי לחשוב שאין לי מושג מה זה להיות חבר, אבל גם היא לא הצליחה לבטל רגעים של נאמנות ומסירות יוצאים מגדר הרגיל. נכון, אני פחדן שמפחד מהצל של עצמו, אבל לא כל ויתור על עימות נבע מפחד. גם ממנו, אבל לא רק. אני בהחלט יכול להצביע על כל מיני ויתורים, גם כאלו שהיו כלכליים ומשמעותיים בשבילי רק בגלל שרציתי "להיות אדם טוב יותר".

אז למה יש לי רצון להאדיר את החלקים השליליים שלי עכשיו? כי כנראה יש בי משהו שהתרגל להשקיט את המצפון על ידי ההלקאה העצמית. חלק בתוכי "שחושב" שאם לא אעשה לעצמי הנחות ואקטול את החלקים השליליים שבי אצליח יותר. והאמת היא, שזה בדיוק הפוך. "הפסקתי להילחם במישהו או במשהו" וזה כולל אותי. גם חלקים ממני. ככל שאני מכבד את עצמי, ככל שאני מייקר את העובדה שאני בן של ה', שיש לי אבא אוהב שמה למעלה, אני מכבד אותו על ידי שאני מכבד את מה שהוא עשה ממני, את הנשמה שהוא נפח באפי, אני גם יכול לכבד אחרים.

אז כן, בתוך "ים" פגמי האופי שלי, דווקא בזמן בו אני כותב את הרשימה האינסופית של הדברים השליליים שעשיתי, אעצור ואכתוב לעצמי גם את הדברים הטובים שקיימים בי. את החלקים היפים שאבא אוהב נטע בי. הם "האור בתוך החושך". מה שמונע מהייאוש לעטוף אותי. לקבל באמת את העובדה שאני "לא אדם רע שנהיה טוב, אלא חולה שמחלים".. והם גם הסיבה שאני "לא מצטער על העבר ולא מעוניין לסגור עליו את הדלת".

ולאלו שחוששים מגאווה אכתוב, שגם אני חששתי ממנה. עם הזמן למדתי שהגאווה האמיתית היא המחשבה שזו גאווה... היא זו שגורמת לי לנכס אליי את התכונות שבורא עולם נתן בי. כשהבנתי שזו רק רשימת מלאי כנה של כלל התכונות שהכוח העליון נתן בי, פוטנציאל שעליי להגשים ולא ממקם אותי מעל כל בריה.

אבאל'ה, אתה הוא זה שיצרת את כולי. על הטוב והמוטב שבי, א-לי, עשני כלי לשליחותך... עם כל מה שנתת בי.