אתמול לראשונה הייתי עם אשתי וילדיי בים. הדגש על הייתי. כבר הלכתי איתם הרבה פעמים בעבר לים, אבל לא הייתי איתם.

כשהחלטנו שהולכים לים. לקחתי נשימה ארוכה, והראש שלי הריץ לי המון תסריטים מהעבר. מה שהכי צלצל לי היה כמה ימים אחרי שסיפרתי לאשתי על ההתמכרות שלי, היא שאלה אותי עם דמעות בעיניים. האם ההתנהגות שלי בכל פעם שהלכנו לים קשורה להתמכרות? היה לי מאוד קשה עם זה.

בעבר כשהלכנו לים היא לא היתה קיימת מבחינתי. הראש שלי היה רחוק רחוק ממנה. וכשהיא היא העירה לי היא היתה מסכנה עוד יותר, עד שהיא למדה כבר ל"שחרר" אותי.

היום באסירות תודה אני מודע לעצמי. מודע למחלה שלי ומודע לסביבה שלי ולצרכיה. הבנתי שאם אני רוצה להישאר נקי - דהיינו שפוי. אני חייב לעשות פעולות, אז במקום להיכנס לפאניקה:

הודתי בחוסר אונים שלי ושלבד אני לא יכול להתמודד עם זה (צעד 1). הבנתי שיש כוח גדול ממני שיכול לעזור לי. ולכן פניתי לאלוהים שיהיה איתי ויכוון אותי לעשות את הפעולות הנכונות (צעד 2). ולאחר מכן מסרתי את זה לאלוהים. בידיעה שאני בלעדיו לא יכול והוא בלעדי לא יעשה (צעד 3). בנוסף החלטתי שאני הולך להיות כל הזמן בנתינה. לשחק עם ילדיי, לעזור לאשתי. וחיפשתי כל הזמן מה אני יכול לתת ולהיות מועיל לסביבתי.

באסירות תודה הרגשתי שאלוהים איתי בכל רגע ולא משחרר את ידי. ולא שלא היה שם תאווה. היה גם היה. אבל לא הרגשתי שאני חייב ללגום או חייב לראות. לא הייתי אובססיבי. בקיצור: הייתי עם אשתי וילדיי.

תודה לך אבא שהראת לי שאפשר לחיות אחרת וזה לא מסובך ואפילו גם כיף.