יש הרבה דרכים שונים כדי להגיע למחילה. הדרך הקלאסית של הצעדים, הוא צעד 4 שזה חשבון נפש וצעד 9 שזה יישור ההדורים. אבל כמובן שחייבים גם את הצעדים הראשונים כדי להגיע לשם. ואסביר.

צעד 1 - אני חייב להחלים. צעד 2 - זה אפשרי. צעד 3 - אני מוכן. צעד 4 - חפירה ארכיולוגית על מי יש לי טינה, ולמה (וכן עלינו ללמוד מה זה באמת טינה). צעד 5 - מוציא הכל מהבטן, ומשתף חבר. צעד 6 - מוכן כבר לא לסבול מהם. צעד 7 - מבקש מאלוקים שישחרר אותי. צעד 8 - במי אני פגעתי. צעד 9 - מוכן לתקן את מה שעשיתי. צעד 10 - ממשיך להישאר נקי מטינות ופגיעות כל הזמן. צעד 11 - מקשיב לכוח עליון. צעד 12 - עוזר לעוד חבר עם ההתמודדויות שלו.

מה שגם מאוד עזר לי זה להכיר את שלבי המחילה. קודם כל אני חייב להכיר בכעס שלי על מי שפגע בי פיזית, מילולית או נפשית. אח"כ אני מודה בכעס שלי על מי שלא כ"כ קשור לטינה, כמו ההורים שלי שלא תמכו בי, המורים שלא הצילו אותי, או שלא עודדו אותי להיות פתוח יותר. אח"כ אלוקים שבסופו של דבר אחראי על הכל.

ורק אח"כ אני עובר לשלב הכאב. אני מודה בכאב שלי. ואני מנסה להבין את הקשיים של אלה שפגעו בי. אולי הורים גרושים גרמו לילד להרגיש אשם על גירושי הוריו (נפוץ), ולכן הוא הרגיש צורך להשפיל אותי, מסכן. כניראה שלהורים שלי לא היה הדרכה מתאימה מההורים שלהם.

וכך לחפש ולדמיין מה יכול ליגרום למישהו להרגיש כ"כ מסכן עד שהם היו צריכים לעשות את מה שעשו (והם היו חייבים להרגיש מסכנים כדי לעשות דברים כ"כ מגעילים). (אלוקים לא היה מסכן, אבל היה לו איזשהו תוכנית שיקח לי זמן להבין, אם בכלל).

ואז מגיע שלב המחילה, השלב שבו אני באמת מרחם עליהם ומתפלל בשבילם להפסיק ליסבול.

לפעמים צריך לחזור על התרגילים והצעדים שוב ושוב, עד שמרגישים שיחרור טוטאלי.

דבר אחרון שמאוד עזר לי, זה דמיון מודרך שבו אני המבוגר חוזר לילד (אני) שסובל ותומך בו בדרך שהוא היה צריך אז.

יש כ"כ הרבה עצות ודרכים למחול, ספרי פסיכולוגיה, עזר עצמי, מוסר... קבוצות 12 צעדים וספונסר (מדריך). פסיכולוגים ויועצים למינהם. לכל אחד עוזר דברים אחרים. לי עוזר קצת מהכל.