כשאמרתי אתמול ״לא רוצה לחזור לשם, זה יהרוג אותי״, התכוונתי לזה באמת. הכרתי פעם מישהו שנכנע להתמכרות. עכשיו, באזכרה שלו, שנים אחרי שנפטר, יכולתי באמת לדבר אליו. לא אפסיק לאהוב אותו בגלל המחלה. אף פעם לא חדלתי, הוא היה אדם טוב לב ונדיב ואהוב. וחולה.
***
אני אדם חולה, נכה אהבה. עשיתי כל מיני דברים. יותר מידי. ואני מרחם על עצמי בגלל זה, הרבה יותר מידי, אבל אולי אפשר לסלוח ליום אחד? לחבק קצת את הילד המפוחד שהייתי, את הנער הזועם, את הבוגר המדוכא? אולי לא הכל באשמתי? אפשר להעביר יום אחד בלי להגיד "לא מגיע לי"? נכון, עשיתי דברים שנבעו מהמחלה, אבל אני מנסה לקחת אחריות על המעשים שלי בהווה, על היום הזה. אם בזבזתי עשרים שנה, יש סיבה שאאבד עוד זמן? הנה, יש אבא אוהב שלא מוותר עלי, יש תוכנית שעובדת, למה בעצם לא מגיע שיהיה לי טוב?
***
לא אוכל להחלים באמת אם אחביא בקבוקים ברחבי הבית ״לשעת חירום״. בימים האחרונים אני מגלה שהשארתי כמה. לא הבקבוקים הכי יקרים או "איכותיים" שהיו לי, ואולי אפילו לא כאלה שהם סוג ב'. למען האמת רובם רק מזכירים לי טעם מעומעם ומר של שימוש. אני יודע שגם הם עלולים להזיק לי, אני יודע עד כמה חלקלק המדרון. חשוב שאדע שלמרות שהבקבוקים האלה לא שווים הרבה, צריך לשפוך אותם לכיור. אתמול נפטרתי מאחד, ב״ה. אבל אם להיות כנה זה לא מספיק. בטוח יש עוד כמה שהסתרתי פה ושם.
***
"משמאל לצלחת יש מזלג, מימין הסכין והכף. יש כוסות וקנקן במרכז השולחן. תיכף יגיע האוכל". המלצרית העיוורת במסעדה החשוכה הסבירה לנו איפה נמצא כל דבר לפני שהתחלנו לשאול קצת עליה. הסטיגמות שהיו לי בראש נמחקו בשניה. היא סבתא לשישה, רפלקסולוגית בעלת עסק עצמאי, לא נעזרת בכלב נחיה או מקל. היה לה חשוב להעביר את המסר: יש לה מגבלות, נכון. היא מודעת להן אבל מסרבת לרחם על עצמה. "אלה הקלפים שחילקו לי, אני אעשה איתם הכי הרבה שאני יכולה". אחרי שיצאנו משם, היה קשה להתרגל שוב לראות באור, אבל רציתי לראות. הייתי אסיר תודה שאני רואה, למרות ואולי בגלל שהראיה שלי לא מושלמת.