באחת השיחות השגרתיות שלי עם הספונסר, מצאתי פורט לפניו את הטענות שיש לי על אשתי ועל הטינות שממלאות אותי. עשיתי צעד 4 ושוב ראיתי את הריכוז העצצי, השליטה, הריצוי ושאר הדברים שאני כבר מכיר מפעמים קודמות. חשבתי ששוב אני יכול לסמן V על צעד 5 ולהמשיך הלאה...

אבל אז, לפני שהשיחה נותקה, הוא זרק לי משפט שנשמע בערך כך: "מה דעתך על לסלוח"?

משום מה המשפט הזה חלחל בי כל כך עמוק. תפסתי את עצמי ואמרתי: "וואוו, איזה רעיון גאוני, איך לא חשבתי עליו קודם"? זה משהו שממש לא היה במחשבה שלי. פשוט לסלוח.

התחלתי להרהר בדבר. מגיל 0 מחייבים אותי לבקש סליחה והנחלתי מסורת זו גם לילדים שלי, ובכל פעם שהם רבים אני פונה אליהם ואומר: "עכשיו תבקש סליחה". הם עושים את הטקס וחוזרים חלילה. לפתע הבנתי שהסליחה שהכרתי עד היום היא ממש לא הסליחה שהספונסר שלי התכוון אליה ואפילו משהו הפוך לגמרי.

הסליחה שהכרתי עד היום היא כאשר אני מגיע לימים הנוראים ובפרט ב"כמה דקות" בין "כל נדרי" לתפילת ערבית, אני רץ בין מתפללי בית הכנסת לבקש סליחה, כדי להשתחרר מההרגשה הרעה שרובצת עלי. המטרה שלי בבקשת הסליחה היא בעצם לנקות את עצמי...

לייתר דיוק, אני פוגע בהם פעם נוספת. בפעם הראשונה כאשר פגעתי בהם, ועכשיו, כאשר אני מנצל את טוב ליבם כדי שלא ארגיש רע עם העוול שעשיתי להם...

לפני מספר ימים היה לי אירוע מיוחד עם בני הגדול שאמר לי שיש משהו שהוא רוצה להגיד לי שמפריע לו הרבה זמן, ועכשיו הוא מרגיש נוח לומר לי את זה. הוא אמר שגם הוא וגם הילדים האחרים מרגישים כי ברגע שאני עושה משהו לא בסדר אני מתנצל מיד ולא נותן להם לחשוב על מה שקרה. הוא צחק על זה שהם כבר יודעים שתוך חצי שעה אני יבוא להתנצל...

אני בתמימותי חשבתי כי זהו הצעד העשירי – "כאשר שגינו הודינו בכך מיד". הוא אמר שהם מעדיפים לחשוב על מה שהם עשו ולא מיד ליישר את העניינים. אמנם היו לי כוונות טובות כאשר ביקשתי סליחה. באמת רציתי להזכיר לעצמי שאני לא בסדר, אבל אחרי ששמעתי מה שהוא אמר שאלתי את עצמי: "למה לעשות זאת על חשבונם"?

הסליחה שהכרתי היום, בזכות התוכנית שונה לחלוטין. אני לא מבקש סליחה ממישהו שבחר להיפגע ממני, זו בעיה שלו שהוא בחר להיפגע... כאשר אני מרגיש שיש לי טינה או כעס על מישהו אני מתחיל לחשוב למה אני כל כך כועס עליו? אני מבין שאני חסר אונים מול מה שאני מרגיש ביחס אליו בצעד הראשון, מבקש עזרה לצאת מעצמי בצעד השני, אני פונה לאלוקים לקבל הכוונה לעשות אחרת ממה שאני רגיל בצעד השלישי. אני בודק את עצמי מה לא בסדר אצלי במקרה זה בצעד הרביעי, חולק את זה ומקבל את זה בצעד החמישי, מוכן לוותר בצעדים השישי והשביעי ורק בסוף, כן רק בסוף כאשר אני כבר לא כועס עליו בצעד שמונה וחצי, אני פשוט משחרר את זה וסולח ומרחם.

כן, זה רק בצעד התשיעי, שאני כבר לא במקום של נקמה שאני רוצה לשחרר את עצמי, אלא במקום שאני יכול לחשוב על האחר – על האדם שפגעתי בו כמה הוא זקוק לעזרה, כמה אפשר לרחם עליו ולעזור לו.

אולי בגלל זה בתוכנית אני מבקש סליחה דווקא מהאנשים שאני נפגעתי מהם ויש לי עליהם טינה, אותם אנשים שכתובים אצלי בצעד 4.

שהסתכלתי על אשתי, על ההתנהגות שלה כלפי וכבר לא חשבתי על כמה היא אשמה במה שקרה לי, הצלחתי להסתכל עליה כאדם, להבין שקשה לה ופשוט לסלוח.

מנקודת מבט זו אני מבין כמה קשה לי לסלוח לעצמי, אולי יותר מכל אדם אחר. פשוט לגבי עצמי הכי קשה לי לקבל את מי שאני ולסלוח.