חבר יקר שאל אותי מה הכוונה בסטטוס שלי בפורום של ״לוותר ולא להילחם״ אז כתבתי לו ותוך כדי זה התחדד לי מה הכוונה בזה ורציתי לשתף את זה אתכם חברים יקרים.
עד שהגעתי לפה לתוכנית אז תמיד נלחמתי בתאווה. נלחמתי ברצון, בתשוקה, בהנאה ובכל דבר שיש. ניסיתי הכל ושום דבר לא הלך לי. לא הבנתי איך אם אני נלחם כל כך חזק בחטא הזה אני בכל זאת לא משיג תוצאות. איך אני מתפלל וזה לא עובר ונעלם לי. איך כל כוח וקבלה ורצון בעולם לא מצליחים להכניע את זה...
ואז בחסד אלוקים ספונסר תוכנית והחברים נפל לי האסימון; אם יש לי ברחוב בריון שמרביץ לי כל פעם שאני יוצא לרחוב. מכות נמרצות וחזקות שממש מאשפזות אותי אפילו לפעמים. מה אני עושה? בהתחלה מנסה לריב איתו ואז ללמוד על מיני טכניקות אבל זה לא עובד... הוא פשוט מרוצץ אותי לשברים... אני ממש חסר אונים מול זה... אין לי שום דבר לעשות מולו. דא עקא, אני חייב ללכת לעבודה לבית כנסת ולמכולת, מה עושים?
אז דבר ראשון אני נכנע. כלומר מפסיק להיאבק איתו. מפסיק לחלוטין. כי מיום עומדי על דעתי לא ניצחתי אותו... אני פשוט מוותר על האופציה של המלחמה איתו כי זה בלתי אפשרי. ברגע ההוא, הרגע שבו אני מבין שלעולם (!!!) לא אנצח אותו בקרב שלנו, ברגע ההוא הפסקתי להילחם והחלטתי שאני צריך פיתרון אחר. נכנעתי למציאות הזאת, נכנעתי לרעיון של נוקאאוט. וזה צעד ראשון.
דבר ראשון אני מפסיק להילחם עם התאווה כי היא חזקה ממני. חזקה ממש. וגם אם השגתי אי אילו נצחונות דחוקים תכל'ס בסוף היא חזרה אליי וניצחה אותי. אז אני פשוט נכנע. נכנע לעובדה שאני לא יצליח לבד, והבנתי שאני צריך להפסיק עם מערך החירום שלי שכולל תפילות-קבלות-מקווה-בכיות-צדקה כי זה פשוט לא עובד במלוא מובן המילה. ואני פשוט משנה גישה, לחיים לתאווה ולשיטת ההיאבקות שלי.
הבנתי שאני לא חוטא אלא חולה וכאדם חולה יש כללים חדשים. ורק עם הכללים החדשים האלה אני יוכל להחלים. וזה לא כי לא איכפת לי מזה, אלא הפוך בגלל שאיכפת לי מזה. בגלל שראיתי שאני לא יכול לבד ושאני לא מצליח לכן אני משנה גישה, כדי להצליח להשיב לחיי את השפיות שלי.
אבל תכל'ס מה עושים? הרי הוא כל פעם שאני יוצא לרחוב הוא נותן לי מכות... אני צריך לצאת. לא רוצה להמשיך להיחבא בבית (ובנידון דידן - להוריד משקפיים במכולת או לתת 100₪ כל פעם שאני מאונן וכו׳ וכו׳ וכו׳) רוצה להיות חופשי!
יום אחד שכן חדש הגיע לבנין, ענק ממש "כגלית בשעתו", פחד פחדים... הר אדם. איך שאני רואה אותו עולה לי רעיון: אני שואל אותו אתה יכול לעזור לי? ואני מפרט באוזניו את הבעיה שלי. הוא אומר לי "כן, בשמחה! רק יש לי תנאי אחד, אתה צריך לסמוך עליי. אל תנסה לברוח להרביץ ולשלוט במצב. תשחרר, ותן לי לעבוד".
״ויהי למחרת״ אני יוצא החוצה ופתאום ההוא בא להרביץ לי. אני כולי נבהל וחושב שעשיתי שטות (״עם כל צעד חדש של כניעה הרגשנו שאנו הולכים מקצה הצוק אל האבדון״... הספר הלבן) עם השיחרור שלי ושאני טיפש ולמה עשיתי את זה. איך שהבריון ההוא מתקרב אליי להרביץ לי השכן שלי קופץ מאחוריי מנחית לו מכה ופשוט מוציא ממנו את האוויר... בום. נעלם. היה.
אני מנסה ככה להבין מה קרה, אבל זה קרה. הוא עזר לי. סמכתי עליו והוא עזר לי. (״אבל עשינו את הצעד... הכניעה הרגה את האובססיה״ ... המשך ציטוט) וזה ממש מדהים כי היה לי קשה מפחיד ולא הגיוני לא לנסות לריב איתו ולפחות ככה ״לעזור לו״ אבל הקשבתי לו, האמנתי, שיחררתי, והוא בדיוק מושלם הכניע אותו.
וזה בעצם צעדים 2-3. אני מגיע לאמונה שיש כוח גדול שיכול להושיע אותי ולראשונה לעזור לי להצליח בהתמודדות שלי, ואחרי זה אני באמת מוסר לו את חיי... אני עושה את מה שאומרים לי. אני משחרר את כל הידיעות והשיטות והטכניקות והפילוסופיה שלי ופשוט עושה את התוכנית כמו שהיא... ובסוף זה עובד.
חוסר אונים לא אומר לי שאני מפסיק לעבוד ומכבה את האיכפתיות שלי ונותן לתאווה להסתובב חופשי, אלא שאני ״משנה גישה״. אני מוותר. אני מוותר על התאווה, על המלחמה, על ״העזרה שלי״, על הצורך שלי בשליטה על המצב, על האגו שלי, על המאבק שלי. במקום זה אני נכנע. אני נכנע למציאות, לתוכנית, לחברים, לספונסר, ולאלוקים.
זה נקרא ״לוותר ולא להילחם״. השינוי גישה הזה שבלעדיו אין לי שום סיכוי להצליח. ההבנה שאני לא מנהל את העולם אלא אלוקים. המשפט "רצונו ייעשה ולא רצוני" זה שינוי גישה, זה שינוי בתוכנית בצורה ובמציאות היומיומית. כל יום רק להיום אכנע ואבקש מאלוקים לתת לי במקום התאווה והפגמי אופי שלי דברים שרק הוא יכול לתת לי.