כבר זמן מה אני מוצא את עצמי דורש בצעדים, ומוצא שאני מקשר בין החוויות וההתפתחות הרוחנית שלי לבין חודשי השנה. אני לא חושב שמה שאכתוב עכשיו הוא תורה מסיני, אבל הוא מלווה אותי ועוזר לי בחודשים האחרונים.
בחודש אב האחרון עלה לי שחודש אב למעשה מקביל לצעד הראשון. נכון שבדרך כלל כאשר לומדים על חורבן המקדש באזור תשעה באב מתעסקים בעיקר בהנגשת החוסר, ומרבים לדבר על מה אין לנו, מדוע בית המקדש עוד לא נבנה וכדו'.
אבל במקור צריך לזכור שתשעה באב הוא יום של אבילות. יום שבו אנחנו מכירים בכך שאין לנו מה לעשות. שאנחנו חסרי אונים מול החורבן. שכל כמה שנדבר על הדברים שצריך לעשות ולהשתפר בהם, הרי שאנחנו חסרי אונים מול ההסתר פניו של ה'.
אני זוכר שמלפני כמה שנים חורבן הבית קדח בי כמו חור שחור. אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים נופל על בירכי ערב תשעה באב למרגלות הר הבית. קורע את בגדיי וצורח מכאב.
והשנה עדיין כאב לי, אבל הרגשתי שיש לי כלים לקבל בענווה ויראה את העובדה שיש לה' פנים כואבות, וגם אם אני לא יודע אני מאמין שהם לטובה. זה בעצם המושג של אבילות. משהו נשבר במציאות, אין לו תחליף, המציאות שבורה. אבל יש לו נחמה.
אני מרגיש שהצעד הראשון מלמד אותי לקבל את השבר של המציאות. כי גם אם אני לא מבין, ואולי אף אחד לא יכול להבין. אני מאמין שה' מנחה את הסיפור לטובה.
וכאן אני מוצא את הזיקה לצעד השני. הרב החלב"ן מביא בספרו שחסידים אומרים ש"אב" זה בעצם ראשי תיבות של "בא אלול". באלול אני מאמין שה' מתקרב אליי. שה' הוא גם אבי. אבא שלי והוא רוצה איתי קשר.
למרות השבר, למרות שלא מגיע לי, למרות שאולי כואב לי למה הוא ברא אותי ככה (ואולי לא אבין לעולם למה). אני מוכן להיפתח, אני רוצה להיפתח להאמין שאתה אוהב אותי. להיפתח לכך שיש מי שיכול לעזור לי או אפילו פשוט רוצה להתקרב אליי. רק להיום. עזור לי לפקוח את העיניים.