הגעתי לכניסת השבת מרוסק. בלי כוח לכלום. איכשהו תמיד מהנקודה התחתונה ביותר בנפש יש פתאום מישהו ששולף ומוציא אותי. אלוקים. ככתוב בספר הגדול "כמה חשוך החושך לפני השחר" (עמ' 11), ובמילים פשוטות יותר: החושך לפני עלות השחר הוא החושך החזק ביותר, משל לכך שהנקודה החשוכה ביותר בחיים היא הנקודה לפני התחלת האור.
האמת, שגם בימי השימוש אני זוכר שאיכשהו התחלתי להבין שזה ככה אצלי. הייתה פעם אחת שבה הייתי במיטה במשך שלושה ימים, מאונן וישן בלי הפסקה, מתוך תקווה וציפייה לרגע הזה שסוף סוף ישלפו אותי מכאן (בלי שאצטרך לתקן את זה בעצמי).
בקיצור הרגשתי נורא גרוע עם עצמי ועם החיים שקשה לי לקבל, ואז פתאום רעייתי לקחה אחריות על הזוגיות, והבן שלי, זה שכנראה יש לו הכי הרבה טינות עלי, מפתיע ושואל: "אבא, למה הפסקת לתת כאפות?"
"הפסקתי? באמת?" שאלתי וחיבקתי אותו. "כן, כבר הרבה זמן לא נתת לנו". וואלה.
"אני מנסה לשפר את ההתנהגות שלי" אמרתי לו.
מנסה, אבל זה לא מצליח לי. או ליתר דיוק, זה לא מצליח לי בהיקפים וברמות שהייתי רוצה. ואז זה מייאש אותי. קובר אותי בעודי חי.
במהלך השבת למדתי בספר "חובות הלבבות" בשער הביטחון. שם שמתי לב לדבר מעניין שרבנו בחיי כותב לפני כאלף שנה (! הספר חובר בשנת ד'תת"מ (1080 למניינם)).
הוא כותב שבחירת האדם קיימת רק בבחירה העקרונית ובנכונות לעבוד את ה', אבל ביצוע מעשים טובים או קניית מידות טובות בפועל הוא בידי אלוקים, ולכן ההשתדלות צריכה להיות מלווה בתפילה ובקשה אינטנסיבית מאלוקים לעזור בביצוע.
כתוצאה מכך, כאשר האדם מצליח וזוכה למעשים טובים ומידות טובות, אסור לו לתלות זאת בעבודתו ולזקוף זאת לזכותו אלא בחסד אלוקים ולהודות על כך בכל ליבו. וכאשר אינו זוכה לכך, אסור לו להאשים ולרדוף את עצמו. בקיצור, זו לא ממש המצאה של התכנית שאני לא אחראי לתוצאות. לדעת רבנו בחיי אם אני חושב אחרת, אני די כופר... מקווה ליישם.