אחד הדברים המשמעותיים שקיבלתי בתוכנית עד כה זה זכות בחירה. פתאום לא כל טריגר מפעיל בהכרח בולמוס . אני לא מתכוון להגיד ש"זה מאחורי", ולא מרגיש כך, אלא רק מכיר בחוסר השליטה שלי בחיי: כשאני משתמש אין לי את הזכות לעצור ולחשוב, ולמען האמת אין לי אפשרות אפילו להאט. אני עובד על טייס אוטומטי עד לתום השימושים.
יש לי לחץ בלימודים או בעבודה? אני פונה לתאווה. יש לי פחדים או טינות? אני פונה לתאווה. אני לחוץ או מרחם על עצמי או מדוכדך וכו' וכו'? תאווה, תאווה, תאווה.
כשהגעתי לצומת הכרעה בין אפשרות להשתמש או לסור על עקבי, בחרתי בשימוש. כמעט תמיד לא הייתה בכלל התלבטות, ואם הייתה היא הייתה לפרוטוקול בלבד. לא הכרתי דרך אחרת. התאווה הייתה הבריחה מהצרות. היא הייתה התרופה והסם. היא הייתה גם מעשה אגואיסטי שהכניס אותי לכונכיה ובודד אותי מהעולם, אבל לא ידעתי אחרת, אז המשכתי והתדרדרתי.
אם מחר אפול ח"ו, אדע שעשיתי את זה מבחירה שלי. בנקודת הזמן הזו אני יודע שתאווה היא לא הפתרון לבעיות שלי, אני יודע שתאווה היא רעל בשבילי. אני אדע שהייתה לי אפשרות לעשות פעולות ובחרתי להשתמש. חשוב שאזכור את זה.
כל חיי היו לי תירוצים. כשהייתי צעיר יותר אמרתי שאדע להפסיק מתי שארצה. אחר כך הפכתי לעבד לגוף ולפחד. הפסקתי להאמין שמציאות אחרת יכולה להתקיים עבורי. אלה החיים האומללים שלי, זה מה יש.
עכשיו אין לי תירוצים. אני מרגיש את הפתרון ומבקש מאלוקים נכונות לקבל את המציאות כפי שהיא, גם אם משמעותה שאצטרך לקחת אחריות על מעשיי במקום להאשים אחרים ולברוח מהמציאות אל מחוזות השימוש.