שחרר ותשתחרר - חוויה מצעד תשע

רציתי לשתף אתכם בחוויה משחררת מצעד 9 שעשיתי, והראה לי שכדאי לי להתקדם כבר עם הצעדים...

לפני כמה שבתות בני היקר פתח את הראש לקראת צאת השבת, רצתי איתו לקופת חולים אך הם כבר סגרו, הלכנו לבית של רופא פרטי בשכונה של הורי ששם התארחנו, הוא קיבל אותנו, אבל לא ממש בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. הוא עזר לנו מאד והדביק את החתך אבל הבן שלי חווה שם חוויה ממש לא קלה, והרופא התעלם מרגשותיו כמעט לחלוטין ועשה את העבודה תוך שהוא ממלמל משפטים של תסכול וזעף כלפי העולם ונסיבותיו. השתדלתי להחריש במשך כל הטיפול. אבל בפנים היה לי מאד קשה לחזות בנעשה, הבן שלי בוכה מכאב ומפחד והרופא מתעלם וממשיך לרטון תוך כדי הטיפול (לזכותו אומר שהוא כבר מבוגר, וכנראה אני לא היחיד שהציק לי בשבתות עם מקרה חירום, והוא רופא מומחה מהדור הקודם שבו לא ממש לקחו בחשבון את רגשות המטופלים כנראה).

כשחזרתי אליו לשלם לו על עבודתו לאחר כשעה, הוא אמר לי שעלי לחזור אליו למחרת לבדיקה, אמרתי לו שאני לא גר בשכונה פה רק התארחתי השבת, והוא התעקש שאני לא גר רחוק ושאבוא אליו, סירבתי בנימוס ואמרתי לו שהבן שלי עבר חוויה לא כ"כ נעימה, ואינני מאשים אותו חלילה אבל אלך לרופא לידנו. הוא הסתכל עלי במבט משתומם והתחיל לתת לי ביקורת על זה שאני אמור להחליט בכאלה נושאים ולא הבן שלי, כשהשבתי לו שגם אני רואה לנכון לא לחזור אליו הוא ממש כעס והתחיל להרים את הקול שלו עלי ולומר לי משפטים כמו "כמה זמן למדת רפואה?" "בן כמה אתה? אני יכול להיות סבא שלך!" וכדומה, בשלב הזה יצאתי משלוותי המפורסמת והרמתי עליו את הקול בחזרה עם משפטים בסגנון "כל מה שמעניין אותך זה רק ביולוגיה, מי יותר גדול ממי? מה זה משנה שאתה יכול להיות סבא שלי בגיל? עברתי כמה דברים בחיים" ועוד כהנה וכהנה משפטים שאינני מתגאה בהם עכשיו. תוך כדי ההתפרצות שלי אני חושב לעצמי "אוף, למה אני כועס וצועק עליו? עכשיו זה לא יעזוב אותי עד שאבקש ממנו סליחה.. וממש לא מגיע לו ממני סליחה אחרי כל ההתנהגות שלו", הרופא השיב לי משפט שלא ממש הבנתי תוך כדי- "אתה עושה איסור ועוד איסור ועוד איסור" (אח"כ אמרו לי שהוא גר-צדק), והוסיף "אני מאחל לך הרבה הצלחה בחיים, יש לך הרבה גאווה ואתה חייב ללמוד לקבל ביקורת מאנשים אם אתה רוצה להתקדם בחיים". לאחר שהוא אמר את זה, קלטתי שעברתי את הגבול, ואמרתי לו - "אתה צודק יש לי הרבה גאווה, אני יודע, ואני מתפלל לה' שיעזור לי איתה, אני מתנצל ומבקש סליחה על דבריי". והלכתי.

חשבתי לעצמי, יופי, גם החזרתי לו כמו שמגיע לו (דבר שבלי ההחלמה לא הייתי מעז לחשוב עליו אפי', רק חוזר הביתה מלא טינות ורחמים עצמיים וממתין לשעת כושר לפרוק הכל עם התאווה..) וגם ביקשתי סליחה על זה.

בימים שלאחר מכן הכל עבר בשלום ב"ה עם הבן שלי, והרופאים האחרים עשו את המלאכה מצוין, אבל כמו שהרגשתי תוך כדי ההתפרצות שלי, טעיתי, הרגשתי ששגיתי בתגובתי, שלמרות הכל לא הייתי צריך לצעוק על הרופא שעזר לי בסופו של דבר. אבל לא הצלחתי לאזור כוח ולהתנצל. אחרי כשבוע בערך ניסיתי להתקשר אבל הגעתי למזכירה אלקטרונית שאמרה שהוא בחו"ל עד סוף החודש.. כשהסתיים החודש אמרתי לעצמי שאני יעשה את זה 'מחר' כמה פעמים, ולא עשיתי, חשבתי שזה יעזוב אותי ושבקשת הסליחה המאולצת שעשיתי בסיום השיחה איתו תספיק, אבל שגיתי, העניין לא עזב את מנוחתי וכל יום הייתי נזכר בזה כמה פעמים ומרגיש לא טוב עם תגובתי.

בחסד בוראי הרחום בשבוע שעבר החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לדחות את זה, והתקשרתי אליו. הוא ענה לי, אמרתי לו שאני מתקשר אליו בשביל להתנצל על ההתנהגות הלא מכובדת שלי והדברים שאמרתי, ואני מבקש את סליחתו. הוא עשה קול של פליאה ואמר לי - מה שאמרת לי אז, לא כ"כ חשוב, מה שחשוב באמת זה איך הבן שלך מרגיש? וממש הסמקתי מבפנים. גם מהקלה גדולה וגם מהבנה שאולי הוא באמת כן רופא נחמד למרות הכל? הוא סיים את שיחתנו הקצרה במילים - "שכויח שהתקשרת אלי". אז 'שכויח' לך אבי האוהב שעזרתני להתגבר על החששות והמחשבות והתקשרתי בסוף, האדם שהכי הרבה הרוויח מהשיחה הזאת שעשיתי היה כמובן - אני.