בן-לילה הוא כבש בסערה את כולם, חולף בסיבוביו המהפנטים על פני כל המגזרים. במהרה גם אני מצאתי עצמי אוחז באחד כזה, מסובב אותו במרץ ואף מחשבותיי מתרוצצות להן כהרגלן...

אחד המושגים החשובים ביותר בהחלמה הוא "כניעה", מתחיל כמובן מהכניעה מול התאווה ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה"), ועד לכניעה המרכזית של החיים - כניעה מול אלוקים. אבל מה זה בעצם כניעה ומה ההבדל בין כניעה למלחמה? נכון, כניעה ומלחמה נשמעות בדיוק הפוך, אבל במציאות של ההתמודדות עם ההתמכרות הן דווקא נראות אותו דבר בדיוק. הרי המטרה הסופית שלי היא לא ליפול, אז מה זה משנה אם אני מכנה את זה כניעה או מלחמה?

לא יודע מה נכנס בי, אבל לא הבנתי אחרי פעם-פעמיים, ואפילו לא אחרי הרבה יותר מזה. במשך שנים ארוכות ניסיתי ללא הצלחה להוציא שטרות מידיו של הבריון, חטפתי מכות רצח, ואף פעם לא הצלחתי להפסיק את ההרגל ההזוי הזה. האמת, שכמה פעמים הצלחתי להוציא מידו כמה שטרות, אבל אז גיליתי שהם מזוייפים.

התחלתי את תוכנית הצעדים, והיום היתה הפעם הראשונה בקבוצה טלפונית. כיוון שהם בצעד 6 ואני רק התחלתי אני משתמש בכלי הזה של הפורום לעשות קצת שיעורי בית מצעדים הראשונים. אני עוד לא מבין את התמונה המלאה של הצעדים, אבל רק לשמוע את קולות ההחלמה ולשמוע על מס' הימים של האנשים אומר הכל.

עד שהגעתי לפה לתוכנית אז תמיד נלחמתי בתאווה. נלחמתי ברצון, בתשוקה, בהנאה ובכל דבר שיש. ניסיתי הכל ושום דבר לא הלך לי. לא הבנתי איך אם אני נלחם כל כך חזק בחטא הזה אני בכל זאת לא משיג תוצאות. איך אני מתפלל וזה לא עובר ונעלם לי. איך כל כוח וקבלה ורצון בעולם לא מצליחים להכניע את זה...

בסוף הייתי שם! פחדתי הפחד היה משתק לא היה אפשרות לפסוע אפי' צעד. אבא התגלה אלי "אני אקח אותך", על כפיים נשא אותי. הרגשתי כתינוק שעוד לא למד לזחול.

יותר משנתיים שאני בתוך וסביב הנושא וכל הזמן תחושות ורגשות מקבלים הגדרות יותר מדויקות. הכותרת של הבעיה שלי הרבה יותר מרשימה כשאני מגדיר את הבעיה בכללותה כתלות לא נורמלית בתאווה. בלי זה כנראה גם לא הייתי נכנס לתוך מודעות טיפולית בבעיה. זה מה שגרם לי להבין שיש כאן משהו רציני שדורש טיפול. בפועל מסתבר שעיקר הבעיה שלי אינה ההתמכרות לתאווה אלא הנסיבות שגורמות לה להתפתח.

המעידה האחרונה שלי היתה מאוד מבלבלת. תמיד אנחנו מדגישים את הצד של הפניה אל הפורנו בתוך בריחה, מפלט מהקשיים, תוצאה של הפגמי אופי שלנו, אבל הפעם שום דבר מזה לא היה נכון.

בימים האחרונים (דווקא עקב גל המעידות שלי) הבנתי שאם אני רוצה להחלים, אם אני רוצה להתקדם, אם אני רוצה להיות מפוכח, אז אין פרווה, אין אמצע, זה צריך להיות מאה אחוז. חמץ במשהו, תאווה במשהו, תאווה היא חמץ ורעל בשבילי, אם אני לוקח אפילו קצת אני נדפק, כי אין דבר כזה "קצת" כי אני לא יכול לשלוט בכמות, כי זה מביא עוד ואני פשוט לא יכול להתאוות כמו ג׳נטלמן...

בתוכנית יש שני סוגי התמודדות שאני לא רואה אותם כסותרים אלא כמשלימים לפחות כך הם היו גם בעבורי. הראשון שבהם היא הסיבה שבגללה בכלל הגעתי לאתר ולתוכנית (ואני מניח שגם אחרים) הרצון להפסיק. שנמאס. שאי אפשר יותר, וחייבים לקבל עזרה.

הגעתי אל הצעדים דרך פסיכולוג, איש ישר דרך ויקר שלא היסס לשלוח אותי לתכנית אחרת גם במחיר הפסד הפרנסה שלו, כיון שהוא ידע שזה מה שיועיל לי. הוא אמר לי מפורשות שאם אני הולך לצעדים אני לא צריך לחזור אליו, ורק לכן המשכתי להגיע אליו כל שבוע, כי האמת שבו דיברה אליי. אחרי חצי שנה של טיפול פסיכולוגי לקחתי הפסקה ומאז אני מגיע רק כאשר יש צורך מיוחד.

לא, לא ב"אל-על" ולא בכל חברת תעופה אחרת. הם נוסעים ברכב, בטרמפים או בתחבורה ציבורית. הנוסעים המתמידים. אני מתכוון לאלה שטורחים ונוסעים מרחקים גדולים כדי להגיע לקבוצה שיש בה החלמה טובה, לקבוצה שהם רוצים לקחת את מה שמהדהד באווירה לחיי היום יום שלהם.

מעל שלוש שנים אני בתכנית, נקי בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, מהיום שהגעתי. אבל אחרי כשנתיים של ניקיון משהו קצת התמסמס ואחרי שנתיים וחצי הגיעו המעידות.

מה מונע מאיתנו להתקשר לחבר ולבקש עזרה? האמת היא שבדרך כלל זה לא הסיבות שאנחנו חושבים, אבל הרבה פעמים - בעיקר בהתחלה - אנחנו פשוט מתביישים. יש הבדל מסויים בין ללכת לרופא עם רגל שבורה לבין ללכת לרופא שצריך הפרעות בשירותים... תכל'ס - לא נעים כל כך.

התוכנית לימדה אותי מספר עקרונות רוחניים, העיקרון הראשון הוא עיקרון 'הכנות'. מדוע הוא כל כך חשוב? מה הוא פתח בנפשי? האם לא הייתי כנה לפני כן?

כשאנחנו אומרים שאנחנו מוסרים את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים (הצעד השלישי), מה בעצם זה אומר, האם מעכשיו אנחנו לא עושים יותר כלום ורק מחכים שהוא יעשה הכל עבורנו? אז זהו, שלא. אנחנו לומדים לקחת אחריות על כל מה שבתחום שלנו, ולתת לאלוקים את החלק שלו בסיפור.

"משמאל לצלחת יש מזלג, מימין הסכין והכף. יש כוסות וקנקן במרכז השולחן. תיכף יגיע האוכל". המלצרית העיוורת במסעדה החשוכה הסבירה לנו איפה נמצא כל דבר לפני שהתחלנו לשאול קצת עליה. הסטיגמות שהיו לי בראש נמחקו בשניה.

בכל השבועות האחרונים, שדיברנו על זה בקבוצה, חשבתי על זה - כיצד ה'כניעה' עובדת, וניסחתי משהו לעצמי בעניין. אנסה לתאר אותו בשפה קצת רגשית יותר.