נניח שאדם יוצא לדרך מביתו לכיוון חנות המכולת השכונתית ובאמצע הדרך הוא מחליק ונופל. היכן הוא ימצא את עצמו כאשר הוא מצליח להתרומם חזרה? התשובה היא כמובן שהוא יהיה באותו מקום בו הוא נפל, והוא פשוט צריך להמשיך ללכת הלאה. לעומת זאת אם הנפילה תהיה חזקה כל כך שיקחו אותו בחזרה באמבולנס לביתו, אז כמובן שההתקדמות כולה נעצרה והוא חזר לנקודת ההתחלה, אם לא גרוע מכך.
כשאנחנו יוצאים לדרך, אנחנו מתחילים לצעוד ולהתקדם, אבל לפעמים אנחנו לא מצליחים לעשות את כל התהליך בלי ליפול באמצע. יש כאלו שמצליחים, אבל הרוב לא, כיון שמדובר על תהליך לא פשוט ולא קל, ובני אדם מטבעם הם כאלו שהחיים שלנו מלאים בשינויים, עליות וירידות, הצלחות וכשלונות וגם נפילות. אבל לא כל נפילה היא אותו דבר, ובודאי שלא כל נפילה מוחקת את כל ההתקדמות שלנו עד לאותו רגע. יש נפילות שהן נקודתיות, זמניות, ולמרות הכאב שכרוך בהן, אנחנו יכולים לקום ולהמשיך מאותו מקום בו היינו כאשר נפלנו. לעומת זאת יש נפילות שהן "התרסקות" ואז באמת לא רק שהן מוחקות את ההתקדמות אלא הן עלולות אפילו להחזיר אותנו למצב גרוע יותר ממה שהיה לפני שהתחלנו את התהליך.
במה זה תלוי? בכמה דברים, אבל אחד הדברים הכי חשובים, זה בשאלה מה אנחנו עושים ברגע אחרי הנפילה, האם אנחנו קמים וממשיכים הלאה או שאנחנו ממשיכים ליפול עוד ועוד. זה יישמע קצת מוזר, אבל ההבדל הזה בין לקום לבין להמשיך ליפול, תלוי הרבה פעמים בשאלה עד כמה אנחנו מוכנים לכך שתהיה לנו נפילה. זה נשמע מוזר כי שאומרים לנו שייתכן שתהיה לנו נפילה אנחנו קמים ומזדעקים נגד עצם המחשבה הזאת, ובטוחים שאם נאמר לעצמנו שייתכן שניפול, בכך נכשיר את הדרך לנפילה עצמה, אבל זה לא נכון.
צבא שמפסיק להתאמן כי הוא משוכנע שלא תהיה מלחמה נוספת, זה צבא שיש סיכוי גדול יותר שכן ישתתף במלחמה נוספת, ולא רק זה אלא צבא כזה כנראה גם יפסיד במלחמה הבאה. לעומת זאת צבא שיוצא מתוך נקודת הנחה שהמלחמה הבאה תבוא וזה רק שאלה של זמן, זה צבא שממשיך להתאמן בלי הפסקה, וזה הצבא שיש סיכוי גדול שלא יצטרך להשתתף בעוד מלחמה, אבל גם אם הוא ישתתף במלחמה - הוא כנראה ינצח.
בתהליך שלנו, ככל שאנחנו במודעות גדולה יותר לצעד הבא, כך יש לנו סיכוי טוב יותר לנצח אותו. אם אנחנו אומרים לעצמנו "זהו זה, אני מרגיש כל כך טוב שלעולם לא אפול שוב", אנחנו מזמינים בכך את הנפילה הבאה. לעומת זאת אם אנחנו אומרים לעצמנו שכנראה יגיעו זמנים של קושי והתמודדות, וייתכן גם שתהיה לנו נפילה, אנחנו מוכנים לכך הרבה יותר ואז יש לנו סיכוי הרבה יותר גדול שנצליח בהתמודדות הזאת.
לכן, אנחנו מתכננים מראש מה נעשה במקרה שתהיה לנו נפילה, איך לא נהפוך אותה למפולת והתרסקות, אלא נצליח לקום מיד. נשאל את עצמנו איזה נפילות בעבר שלנו הפכו למפולת ומאיזה הצלחנו לקום מיד, ומה היה ההבדל ביניהם? ננסה ללמוד מהעבר שלנו איך הצלחנו לקום מיד, האם זה היה משהו שאמרנו לעצמנו ועודד אותנו לקום או שזה היה פעולה אחרת שעזרה לנו בכך?
במילים אחרות, אנחנו מתכננים את ההצלחה שלנו כאילו אין כשלונות, ומתכננים את הכשלונות כאילו אין הצלחה. מצד אחד אנחנו עושים תכנית כמה שיותר מפורטת איך לא להגיע לנפילה, ומצד שני עושים תכנית כמה שיותר מפורט איך לקום מנפילה. שתי התכניות האלו משלימות זו את זו, ולמרות שאנחנו מקווים להשתמש רק בראשונה, אנחנו חייבים גם את השניה.