סיפור אישי

סיפור אישי

אספר תחילה את סיפורי האישי.

המשיכה לצפייה בסרטים פורנוגרפיים ולאוננות חוזרת ונשנית, ליוותה אותי במשך כל תקופת ההתבגרות שלי. היא אף המשיכה איתי עמוק אל תוך חיי הנישואין. ניתן לומר כי ההתבגרות שלי הייתה מקבילית להתבגרותה של רשת האינטרנט, שפרצה בצורה מואצת למשקי הבית הפרטיים בגיל העשר'ה שלי, ובפריצתה הִכְנִיסה בין היתר להישג של ידו של כל אחד מגוון שלם מעולמות התאווה. כשהייתי בגיל 13, מהירות קו האינטרנט הייתה איטית ואיפשרה הצצה מקוטעת, באיכות ירודה, לסרטים. אולם ככל שהתבגרתי רשת האינטרנט הפכה נגישה יותר, מהירה יותר ואנונימית יותר. אם תחילה היה עליי לגלוש מהמחשב היחיד שהיה בבית, תוך נטילת סיכון שתכני ויעדי הגלישה שלי יתגלו לאחרים, בשלב מסוים הגיע מחולל הפלאות: הטלפון החכם, הסמארטפון. כעת נפתחו בפניי מלוא האפשרויות וההזדמנויות לגלוש מכל מקום, בפרטיות מוחלטת, הישר מתוך המכשיר שמונח בנונשלנטיות על כף ידי.

אתה לבטח יכול לשער בנקל, איזו התמודדות ואילו סערות נפש מלווים משיכה שכזאת. אם ניתן לתמצת את לב ההתמודדות הזאת במשפט, אוכל לומר כך: בתחושה שלי, הצפייה בפורנוגרפיה והאוננות - כמו נעשו בניגוד לרצוני, למרות שאני הוא זה שיזמתי את הפעולות הללו בכל פעם מחדש כביכול "מרצוני החופשי". כאילו כוח חזק ממני מושך אותי מציציות ראשי בעוצמה אל המסך שוב ושוב, ואני איני מצליח לעמוד בפניו.

אני יכול להצביע כמה מאפיינים שחזרו בקביעות, לצד ובעקבות הצפייה והאוננות.

1. ההרגשה הרעה, עם סיום

אחרי שסיימתי - תמיד הרגשתי רע. בכל פעם הבטחתי לעצמי: זאת הפעם האחרונה! אך למרות זאת מיד כשהגיעה ההזדמנות, בפעם הבאה שהייתה לי גישה למחשב עם אינטרנט לא מסונן - מצאתי את עצמי שוב שוקע עמוקות אל תוך עולם התאווה.

הניגוד המדהים בין המשיכה העזה, הכמיהה, הכיסופים שבערו לפני, לבין התיעוב העצמי אחרי, היו לי כמו חידה. כשהייתי מתחיל לצפות בפורנוגרפיה (זה תמיד היה סוג של טקס, מבחינה מנטלית) הייתי חווה ריגוש שמתפשט לי בחזה. עקצוץ קל בקצות האצבעות. נחיריים שמתרחבים. ההיסחפות פנימה הייתה מיידית וטוטלית. שקעתי בתוך זה כל־כולי, עד שהעולם כולו כאילו חדל מלהתקיים וחשתי את תחושות השלמות והאופוריה המשלות. אבל ברגע שהגעתי לשיא, הכל התפוצץ. נפילת מתח אדירה הפילה את כל האנרגיות שלי למטה, חולשה גופנית ומלנכוליה נפשית, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב הוא: "למה עשיתי את זה פעם נוספת?" הפעולה שלפני כמה דקות דומה היתה בעיני כגן עדן, הפכה בפתע להיות הגיהנום בהתגלמותו, ואני נותרתי עם השאלה המהדהדת: למה?!

2. "פיצול האישיות"

כל העת, מבחוץ לא ניכר עלי מאום. איש לא ידע על המאבק המתחולל בתוכי. לא חבריי בישיבה, לא הוריי ואחיי, ואחרי החתונה - גם לא אשתי. אבל בתוכי, הקושי קרע אותי לגזרים. הקול בתוכי כל העת נשמע באוזניי: אתה שקרן וצבוע. בושתי בעצמי.

התחושה הייתה של פיצול אישיות. מי אני? שבתי ושאלתי פעם אחר פעם. האם אני אדם מאמין, ערכי, השואף לחיות חיים ההולמים את אמונותיי וערכיי, או שמא אני אדם נחות, חסר חוט־שדרה, שלא מסוגל לעמוד בפני הפיתוי של הפורנוגרפיה? האם אני בחור-ישיבה, או איש משפחה מכובד כפי שאנשים אחרים רואים אותי, או שאני אדם ללא עקרונות וללא ערכים, שמתנהג בצורה בזויה ומוכן לרדת לדיוטה התחתונה ביותר כדי לספק את היצרים החייתיים שבי?

התביישתי, ברור שהתביישתי. בדידות מעיקה עטפה אותי, וידעתי שלעולם לא אעז לפתוח את זה עם אדם אחר. הייתי משוכנע שאם אנשים יידעו "מי אני באמת", איזה אדם אני כאשר הוא מצוי לבד מול המחשב הפתוח - יתרחקו ממני בבוז.

3. הבלבול התודעתי

משהו מבלבל שליווה את התודעה שלי, היו צמד מחשבות שלמעשה סותרות האחת את השנייה, ושתיהן כל העת היו באות והולכות, בזו אחר זו. מצד אחד הייתי משוכנע שאני הוא היחיד בעל הנפש השפלה, הראש המלוכלך, הנועז וחסר השליטה העצמית; אך מצד שני, באותה מידה של שכנוע עצמי, סבור הייתי שכולם כמוני. כך, מסתכל הייתי סביב. לנגד עיני אנשים נורמטיביים - אלו שהתפללו לצידי בבית כנסת, או עמיתים לעבודה. לא יכולתי להעלות על דעתי שאותם אנשים נכבדים יגיעו לאותה דיוטה תחתונה אליה הגעתי בעצמי. מצד שני גם המחשבה ההפוכה לא הרפתה: בטח כולם כמוני, אמרתי אל ליבי. הלוא בסופו של יום כולם נמשכים למין, וכמו שלא רואים עליי מבחוץ את מעשיי במחשכים - כך גם לא רואים זאת על אנשים אחרים.

(היום, אגב, אני יודע שטעיתי פעמיים. אכן, אינני היחיד. להתמודדות שאני חווה שותפים רבים וטובים. מאידך, בפירוש לא כולם כמוני. ההבנה הזאת הייתה חשובה עבורי, כי ההבנה שאני לא היחיד, התגלית שאחרים שהתמודדו ומתמודדים כמוני באותן התמודדויות, סייעו "לחצות את הרוביקון" ולחפש עזרה וגם להיות מוכן קבל אותה. מעודד במיוחד היה הגילוי, שיש גם אנשים שמצליחים להתגבר, לא לשקוע. אז הבנתי שיש לי סיכוי, כי אם הם יכולים - גם אני יכול).

4. הדיכאון כש"זה" קרה, אחרי תקופת הפוגה

תחושת הדיכאון הכואבת ביותר פשטה בי כשחזרתי שוב לפורנוגרפיה ולאוננות, אחרי תקופות שהצלחתי לעמוד בפיתוי בכבוד. כך, למשל, הימים הנוראים היו בכל שנה תקופה של 'חזרה בתשובה', של החלטה נחושה ונוקבת "לפתוח דף חדש", להתחיל את השנה כראוי, ולא לשוב עוד אל התאווה. בדרך כלל ההחלטה הנחושה והנוקבת החזיקה מעמד ימים ספורים. במקרים יוצאי דופן, אפילו כמה שבועות. באותם ימים לא היה מאושר ממני. נעשיתי משוכנע שהנה ניצחתי את המלחמה הזאת, ומעתה "העסק הזה" מאחוריי. במקרים אחרים, ההפוגה הגיחה כאילו מעצמה. היו אלו ריבוי מטלות ועיסוקים שלא הותירו פנאי לסרטים ולדמיונות. ושוב אותה אשלייה, שהנה, הפכתי חופשי ומאושר.

ואז, כמו משום מקום, פורץ הדחף. העקצוץ בקצות האצבעות. חוסר היכולת להתאפק. זה נדמה לי כעת כמו לטפס אל מרומי בנין גבוה, ואז לקפוץ מהגג - ככל שהעליה היתה גבוהה יותר כך הנפילה כואבת יותר.

5. האשלייה ש"זה" זמני

אחד הדברים שעזרו לי לצלוח את תקופת ההתבגרות בשפיות יחסית, היתה המחשבה שכל ההתמודדות הזאת היא זמנית. בתחילה המחשבה הייתה שאחרי שאכנס לישיבה בודאי אצליח להפסיק. כשזה לא קרה פיתחתי מחשבה שהשינוי יתחולל עם המעבר לישיבה גבוהה.

אבל תמיד - קו האופק האולטימטיבי היה החתונה. כאשר אתחתן, ואהיה בברית עם אישה "משלי", אין סיכוי בעולם שאמשיך לצפות בפורנו. למה שמישהו נשוי ירצה בכלל לצפות בפורנו, אם הוא יכול לקיים יחסים עם אשתו? וגם אם יש למישהו משיכה מוזרה שכזו, בטוח שהוא לא ירצה לבגוד באשתו, כך שזה לבדו יהווה מניע מספיק חזק כדי להשאיר אותו מחוץ לסיפור הזה. הייתי משוכנע לחלוטין כי החתונה היא הפיתרון הסופי, כך שתמיד אור דלק בקצה המנהרה.

כמה הופתעתי לרעה בפעם הראשונה אחרי החתונה, שעה שמצאתי את עצמי שוב צופה בפורנו ומאונן… אם עד החתונה הרגשתי אשמה ובושה, עכשיו הן הועצמו שבעתיים. התביישתי מעצמי, פחדתי שאשתי תגלה ובעיקר הייתי אובד עצות. זה לא התאים לדימוי העצמי שלי, לא ככה ראיתי את חיי. הייתי בטוח כי זו עדות לכך שאני חלש אופי, תאוותן ולא נאמן. המשכתי לשאת את התחושות הקשות האלו בתוכי, שאיכלו והרעילו אותי מבפנים.

*

אז מה השתנה?

השנים עברו ואני המשכתי לנסות להשתחרר מלפיתת המחנק האימתנית הזאת, אבל עמוק בפנים הייתי מיואש וחסר תקווה. לא ראיתי שום אור בקצה המנהרה.

ואז יום אחד, בזמן שגלשתי באתר דתי, נתקלתי בפרסומת שכבר ראיתי כל כך הרבה פעמים, פרסומת לאתר בשם "שמור עיניך". למה לא לחצתי על הפרסומת עד אז? אין לי הסבר רציונלי לכך. אבל באותו יום לחצתי על הפרסומת, והאור בקצה המנהרה נדלק.

הנקודה הראשונה המאוד משמעותית היה הגילוי שאני לא לבד. שיש עוד אנשים כמוני שמתמודדים באותה התמודדות. קראתי סיפורים אישיים של אחרים, אנשים נורמטיביים ממש כמוני, שמצאו את הדרך החוצה.

הדבר השני שהיה משמעותי עבורי הייתה ההבנה שיש דרך החוצה.

אדגיש: איש לא הבטיח לי ניסים ונפלאות, ולא הוצג לי כלי קסם שיכול לעשות עבורי את הבלתי ייאמן. אבל ניטעה תקווה.

יתירה מזו. גם אחרי שהגעתי לכאן הדרך לא הייתה קלה, ובחיים כמו בחיים עברתי עליות וירידות. אבל התקווה שהיתה באופק, יחד עם העובדה שלא הייתי בודד במערכה, לצד ארגז הכלים שקיבלתי ב"שמור עיניך", סייעו לי לעבור תקופות קשות, לקום ממעידות ולהמשיך להתקדם הלאה כל הזמן.

כך, אחרי תקופה ארוכה של השקעה בעבודה האישית שלי, אני יכול לומר בפה מלא ששמור עיניך הצילו לי את החיים. זה לא רק העובדה שאני במשך כמה שנים טובות לא צופה בפורנוגרפיה ולא מאונן; אלא בעיקר המשמעות שיש לכך עבורי, כשסוף סוף, לראשונה בחיי, אני לומד לחוש שלם עם עצמי. איני חווה עוד פיצול אישיות, לא מרגיש שאני בוגד באשתי, ויודע מי אני באמת. כן, אני אדם טוב, בעל ערכים, רוצה לחיות לפי האמונה שלי, וגם מתמודד עם משיכה חזקה לצפייה בפורנו - אבל עושה הכל כדי לא להגיע לשם.