אבי היקר,

מה נשתנה השנה הזו מכל קודמותיה? כל שנה בפרוס הימים הנוראים הייתי מתמלא ביאוש ובתקווה, בתקווה לשינוי, וביאוש משתק שכלום לא ישתנה. במשך שנים רבות האמנתי באמת ובתמים שהפעם זה יהיה שונה, השנה אני אצא מזה. למדתי מוסר, עשיתי חשבון נפש, התחזקתי בתפילה והתמדתי בתורה, ודקדקתי במצוות, הרגשתי שיש לי סיכוי לשינוי, שוב ושוב טיפסתי לפסגות רוחניים, עם שאיפה עזה להשאר בפיסגה, ושוב ושוב התרסקתי אל קרקע המציאות בהתפכחות כואבת, לכל המאוחר בחול המועד סוכות.

כפי שאתה יודע אבי אוהבי, תחושת הריקנות האיומה, החלל האין סופי שנפער בקרבי כל שנה מחדש, גרמו לי לברוח רחוק ככל האפשר אל עולם דמיוני שבו היה לי טוב כל כך ורע כל כך, "וגם הנפש לא תמלא".

ואז אחרי כל כך הרבה נסיונות כושלים לבסס קרבת אלוקים, התייאשתי סופית וחדלתי לנסות. והימים הנוראים הפכו לאיומים, סיוט מעיק של מצפון משתק וחוסר תקווה איום, החידלון בהתגלמותו... הייתי קרוע בבריחה ממך, ללא תכלית וללא תיכלה במעגל איימים של הזנת התאווה בריחה ופורקן.

ואילו בשנה זו קרה משהו שלא קרה לי מעולם. ניתנה לי ההזדמנות שהפעם זה באמת יהיה שונה. הרי בשנה זו זכיתי במתת חינם ללא שום אתערותא דלתתא, אתה אבי היקר הושטת יד מלטפת, ושלפת אותי ממעמקי המדמנה, בעומק ביצת חיי העכורים, רחצת אותי בחמלתך, הובלת אותי ביד אוהבת אל דרך התשובה לצעוד בדרך העולה בית א-ל.

נתת לי את חיי במתנה.

אבא אוהב, אני כל כך רוצה לחוש את קרבתך ואת אהבתך, אנא עזור לי כי לבד אני לא יכול.