י"ח שבט התשע"ז

לשחרר ולקבל שלווה

חבר משתף בפורום את השינוי שעבר עליו כאשר בזכות התהליך של העבודה העצמית שעשה כדי להפסיק את הנפילות, הוא שינה את הגישה שלו לחיים. השיתוף לא עוסק בהתמודדות שלו עם התאווה אלא דוקא בשינוי של אתגרי החיים עצמם, מתוך הבנה שהדברים קשורים זה בזה. חברים רבים מתארים חוויות דומות של שחרור מהצורך בשליטה, ביחד עם השלווה שהדבר מעניק:

בשבת האחרונה סעדנו יחד כל משפחות עובדי החברה, כ55 משפחות בשבת גיבוש מחוץ לעיר.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 1:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

נעמד באמצע בגבול המחיצה כדי שכולם ישמעו. 110 זוגות עיניים ננעצות בי, 110 פיות גבריים ונשיים משתתקים. אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. שכולם יראו שאני רוצה רק לתת מעצמי ולא לקחת כבוד.

מחבר את החוטים בין מהות החברה עם פרשת שבוע עם ט"ו בשבט ועם שבת. מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין העובדים בחברה. שקט דממה. כולם מהופנטים. יש לי את זה... המרצים האחרים לא השיגו שקט. אני כן. יש לי משהו שאין להם. היה מוצלח. לפי הכפיים. לפי הכמות של המחמאות בפרט מעזרת הנשים... כנראה נגעתי להם בלב. בקטע הזה יש לי את זה...

בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה בטח יקציבו לי יותר זמן לדרשה... בחורים חכמים שם, ידעו במי לבחור.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 2:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

הרעש וההמולה בלתי נסבלים. רעש איום מעזרת הנשים ילדים צועקים וצוחקים. אני מתייאש מראש. חסר טעם לדבר שם באמצע לשני המינים. אני נעמד במרכז השולחן של הגברים ובוחר לדבר שם. אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. שכולם יראו שאני רוצה רק לתת ולא לקחת. אבל ההקשבה ממש בקנטים. אין ריכוז אין קשב. מנהל אחד שתוי קצת תוקע לי בדיחה שלו באמצע. מה הקשר?

אני אמור לחבר את מהות החברה עם פרשת שבוע עם טובישבט ועם שבת. אבל שוכח את החיבורים והפאנץ' ליין. מרוב לחץ והמולה וחוסר עניין לציבור. מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין עובדי החברה. אבל חוץ מכמה מאזינים אולי 10-15 כל השאר כאילו אומרים לי.. נו . יאללה די חפרת.

המרצה הקודם לפני הצליח יותר ללא ספק. הוא קיבל פי שתיים קשב. הוא עשה בשכל שסיפר סיפורים ובדיחות. רק אני מדבר מסובך. טעות שלי. את המסר העברתי בצורה קטועה. כנראה אצטרך במוצ"ש לכתוב את הכל מחדש ולשלוח בוואצאפ של עובדי החברה.

בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה... שיחפשו את החברים שלהם. אני לעלבון הזה לא חוזר. שייתקעו עם זה. לא שאני בעל גאווה או משהו, אבל יש את המינימום שאי אפשר להתפשר עליו.

ברשותכם תיאור של סצנה - טייק 3:

מבקשים ממני לדרוש, מבינים שיש לי מסר מיוחד להעביר. המנחה מסביר איך החברה נמצאת איפה שהיא היום בזכותי. ואני נעמד לדבר.

הרעש וההמולה בלתי נסבלים. רעש איום מעזרת הנשים ילדים צועקים וצוחקים. ידעתי מראש שזה מה שיהיה. אין ציפיות אין אכזבות... חסר טעם לדבר שם באמצע לשני המינים. אני נעמד במרכז השולחן של הגברים ובוחר לדבר שם.

אני מדבר ומתאר ומשתף. בכנות. כשהתייעצתי ביום שישי הספונסר הדריך אותי לחפש לתת ולא לקחת. אני רק נותן מעצמי והתוצאה לא בידיים שלי. ההקשבה חלשה. חצי לא איתי בחצי מהזמן... סה"כ לא רע.. זה אומר ש75% מהאנשים והזמן כן איתי. מנהל אחד שתוי קצת תוקע לי בדיחה שלו באמצע. אני זורם איתו צוחק וממשיך. כאילו זה מתואם מראש.

אני אמור לחבר את יעדי החברה עם פרשת שבוע עם טובישבט ועם שבת. אבל שוכח את החיבורים והפאנץ' ליין. מרוב לחץ והמולה וחוסר עניין לציבור. לא נורא. מה אני חלון ראווה של חנות המוצלחים? העיקר מעביר את הרעיון שלי לחיזוק האחדות בין עובדי החברה.

המרצה הקודם לפני הצליח יותר ללא ספק לקבל הקשבה. הוא באמת מרצה מוצלח. אבל זה לא מאיים עלי. אני לא בתחרות.

את המסר העברתי בצורה קטועה. אחד ביקש ממני לכתוב במוצש את המסר ולשלוח בוואצאפ שלנו. חתיכת מחמאה. בפעם הבאה שתהיה שבת גיבוש בחברה... כנראה שזה יקרה שוב. אדבר ישמעו חצי ונמשיך הלאה...

*

במשך כל חיי הייתי תקוע בציר שבין פנטזיה למציאות. או שהצלחתי לממש פנטזיה (טייק 1) או שאכלתי קש (טייק 2). אסירות תודה שהיום אני חי את המציאות ונהנה ממנה. מחייך אליה מחבק אותה. ומקבל חיבוק בחזרה.

אבא, אין עליך! זה נס.