בערב ראש השנה מאוד חששתי. די היה לי חדש ראש השנה בלי כך המערבולת הזאת. בעבר, ראש השנה והימים הנוראים היו תמיד שילוב של רגשות לא ברורים וסותרים: מצד אחד, הרגשתי לוזר שלא מסוגל אפילו לא יום אחד להחזיק את עצמו, לוזר שבראש שלו יש בעיקר רק דבר אחד... ומצד שני ידעתי שאני אדם שמחזיק את עצמו לאדם טוב בשאר התחומים, אדם ישר, לא מתעצבן מסתדר עם כולם. ושוב מצד אחד אני עושה את הדבר הכי גרוע שרק יכול להיות מבחינתי על בסיס יום יומי ומצד שני חי בהדחקה והכחשה כי אני לא מסוגל עם רגשי האשם האלה.

תמיד הייתי בא לראש השנה עם כל הפעמים שנפלתי ואז מהתפלל מעומק ליבי ולבקש מאבא בשמיים שבבקשה יקח את זה ממני כי זה כבר בלתי נסבל, ועל הדרך שגם יוריד לי שפע כי אם הוא יקח את זה ממני אז השפע יוכל סוף סוף לבוא. אבל בעצם למה שיתן לי שפע, הרי אני כזה שפל...

והמערבולת ממשיכה: בבקשה אבא תקח את זה ממני, אני יותר לא יעשה את זה. והקול השני לוחש לי "כן, כן, בטח לא, אתה הרי מכיר את עצמך ויודע בדיוק איך זה הולך להראות... האומר אחטא ואשוב אין מספיקים...".

אניי לא באמת זוכר איפה זה נעצר כל שנה חוץ מזה שתמיד הייתי בטוח שהשנה זה יהיה אחרת ובטח כל צינורות השפע נפתחים ואולי לא... זה הרגיש כמו לקנות כרטיס לוטו, אותה תחושה של הפעם אני זוכה. עד הנפילה הראשונה כמה שעות אחרי צאת החג, ואז זה מרגיש כמו לקרוא את התוצאות של הלוטו, שוב פעם...

והשנה?

הגעתי לבית כנסת קצת מבולבל. מה אני עושה פה? זה לא אותו דבר, אין לי כבר רשימות מכולת של נפילות. אני מסתפק בלהמליך את המלך ולבקש יום נקי מפוכח ושפוי... אז בהתחלה היה לי קשה להתחבר אבל לאט לאט התחברתי והתרגשתי.

למרות שהיה חזן מעצבן שכל שנה עולה לי הדם לראש באיזה שהוא שלב, השנה התפללתי בלב את תפילת השלווה ואיחלתי לו את כל הברכות. ואז הגיעו התקיעות (כל שנה אני מרוכז וחושב ומבקש מהקב"ה שיקרע את השטן לחתיכות ויתן לי חיים משוחררים שיקח ממני את כל הנסיונת והנפילות). חשבתי על תפילת צעד 3 איך אני מעמיד עצמי לרשותו של אבא אוהב, משחרר הכל, מבקש מאלוקים שיסיר מעליי את הקשיים שלי וישחרר אותי מכבליי כדי שאני הקטן יוכל להיטיב למלא את רצונו והאחרים שאני יעזור להם יראו בי עדות לכוחו אהבתו ודרך חייו.

ואז חשבתי על כל הדברים שאני אסיר תודה לאלוקים עליהם, על זה שכבר 11 חודשים הוא שמר אותי נקי מחובר ומשוחרר. 11 חודשים.

כן 11 חודשים, זה לא יאומן. אם לא הייתי חווה את זה בעצמי לא הייתי מאמין וגם עכשיו קשה לי להאמין. והנה אני עומד בבית כנסת למזלי עם הפנים בתוך הארון ספרים ובוכה לי בשקט מאושר על שנה שקיבלתי במתנה, פשוט ככה. אני חושב לי על כל אותן מתנות קטנות שנלוו למתנה הזאת, חיי משפחה ברמה אחרת, עבודה, חברים וכן הלאה.

זה היה ראש השנה הנפלא ביותר שהיה לי אי פעם בימי חיי.