חשיבות הגמול למעגל החיזוק

חשיבות הגמול למעגל החיזוק

סימן, פעולה רוטינית וגמול, הם שלושת החלקים המרכיבים את לולאת ההרגל. היא נקראת לולאה כיון ששלושת הפעולות האלו ממשיכות עוד ועוד כמו לולאה שלא נגמרת, ואם לא עושים משהו כדי להפסיק את ההרגל - הוא פשוט ממשיך בלי הפסקה. הסימן מתחיל את פעילות הלולאה, כיון שהוא מסמן למוח לעבור ממצב של בקרה למצב של פעילות אוטומטית, ומיד לאחריו מתחילה הפעולה הרוטינית שהיא לב המעגל, אבל שני החלקים האלו מתקיימים רק בגלל שישנו גמול בסיום. החולדה שמעה את הסימן והחלה לרוץ במבוך, כיון שהיא רצתה להגיע לאוכל, ואנחנו רואים מחשב ומתחילים לצפות בפורנו מכיון שאנחנו נמשכים להרגשה שהצפייה הזאת מעוררת בנו.

למעשה, בלי הגמול לא מתקיים הרגל, גם אם אנחנו מבינים היטב עד כמה חשובה הפעילות שאנחנו רוצים להרגיל את עצמנו לעשות. אגב, הדבר נכון לגבי הרגלים רעים כפי שהוא נכון לגבי הרגלים חיוביים. כאשר מעשן כבד רואה סיגריה, מתעורר אצלו רצון לעשן והוא מיד מדליק סיגריה, אבל הסיבה לכך היא הציפיה להרגשת הרוגע שגורם הניקוטין. כאן נראית לולאת ההרגל בפעולה: הסימן זה הסיגריה שהוא רואה, הפעולה הרוטינית היא הדלקת הסיגריה והעישון שלה, והגמול הוא תחושת הרוגע.

כאשר אין גמול בסיום, קשה עד בלתי אפשרי ליצור הרגלים. ניקח כדוגמה שתי פעולות קלות יחסית הקשורות בבריאות: צחצוח שיניים לעומת מריחת קרם להגנה מהשמש. אין ספק שמריחת קרם הגנה מהשמש חשובה פי כמה מאשר צחצוח שיניים, כיון שיציאה לשמש בלי קרם הגנה עלולה להביא לסרטן ולמוות, ואילו אי צחצוח שיניים עלול לכל היותר לפגוע בשיניים, אך למרות זאת כולם מצחצחים שיניים אך רק מעטים מקפידים למרוח קרם להגנה מהשמש. איך אפשר להסביר את זה? מחקרים מראים שההבדל נעוץ בחלק האחרון של מעגל החיזוק: התגמול. כולנו התרגלנו לקום בבוקר ולצחצח שיניים, כיון שהגמול הוא מיידי: הרגשת רעננות ונקיות בפה. ההרגל לצחצח שיניים לא נוצר בגלל החשש מהחורים בשיניים שיבואו בעתיד אלא בגלל תחושת הרעננות שנוצרת מיד עם סיום הצחצוח. למעשה, לפני שהוסיפו למשחת השיניים את החומר הגורם לתחושה מרעננת, אנשים לא היו מצחצחים שיניים, וזאת למרות קמפיינים מאוד אגרסיביים שניסו לשכנע אנשים בחשיבות הדבר לבריאותם. מריחת קרם להגנה מהשמש הוא דבר חשוב אך אין שום גמול מיידי, אין תחושה טובה שמתלווה לפעולה, ולכן אין כזה הרגל של אנשים למרוח קרם לפני היציאה לרחוב.

לכן, אם אנחנו רוצים ליצור הרגל חדש, לא מספיק ליצור לעצמנו סימן שיזכיר לנו את הפעולה שאנחנו רוצים לעשות, ואנחנו חייבים לדאוג לתגמול שיעורר אצלנו ציפייה. נניח שאדם רוצה להתחיל לרוץ פעמיים בשבוע כדי לרדת במשקל ולהרגיש טוב יותר. הוא מחליט שהסימן לכך יהיו נעלי ריצה אותם יציב ליד המיטה. הוא קונה נעליים חדשות, קם בבוקר למחרת, רואה את הנעליים ומיד נזכר: "החלטתי לצאת לריצה", אבל הוא לא עושה עם הסימן הזה כלום. הסימן קיים, אבל הפעולה הרוטינית לא מתחילה. מה חסר לו בלולאת ההרגל? הציפייה לתגמול. הסימן אמנם הזכיר לו את ההחלטה, אבל הוא לא הפעיל את המערכת האוטומטית, ולכן הוא לא יצא לריצה אלא נתקע במחשבות האם לצאת בבוקר או לדחות לערב והאם מזג האוויר מתאים לריצה או לא.

כדי ליצור הרגל שיגרום לנו לפעול בצורה אוטומטית, אנחנו צריכים להשקיע בשני החלקים האחרים של הלולאה, גם בסימן וגם בתגמול. נניח שהאדם מהדוגמה הקודמת היה מחליט לקנות נעלי ריצה שישמשו בתור סימן, אבל בנוסף לזה היה מחליט שכל יום שהוא יוצא לריצה, הוא יעניק לעצמו בסיום פרס קטן, נניח מאכל שהוא אוהב, או שהוא ישים עשרה שקלים בקופה שתשמש לצורך חופשה בקיץ הקרוב. כעת הוא יכול ליצור הרגל. כשהוא קם בבוקר ורואה את נעלי הריצה, הם לא מזכירות לו את ההחלטה לרוץ, אלא מעוררות את הציפיה שלו לקבל את התגמול בסיום הריצה, וכאן נכנסת המערכת האוטומטית ועוזרת לו לעשות את הפעולה בלי לחשוב. הוא רואה סימן, נוצרת אצלו הציפיה לתגמול, והוא עושה את הפעולה הנכונה.