אין הרבה דברים שגורמים לי לבלבול כל כך גדול כמו המחשבה על מי ומה שאני בכל הקשור לתאווה. בדרך כלל דברים נקבעים אצלי לפי המציאות. אדם שמאכל כלשהו גורם לו לאלרגיה פעם אחר פעם מגיע בסופו של דבר למסקנה ברורה שאסור לו לאכול אותו. כך גם בעוד תחומים בחיים הבנויים על פי רוב מנסיון החיים. מה אם כן גורם לי כל כך הרבה פעמים עד בלי סוף לחשוב שאולי אני לא ממש עונה להגדרה המדויקת של מכור לתאווה?
אחת הסיבות המשמעותיות לכך היא המחשבה שכל הסיפור הזה קשור לבחירה בין טוב ורע. זוהי התפיסה הפשוטה הרווחת בכל העולם כולו. גם אצל גויים מקובל שמעשים מסוג זה הם בושה ואינם מקובלים. על אחת כמה וכמה אצל יהודים שומרי תורה ומצוות שהבחירה בין טוב לרע היא יסוד בחייהם. לא ממש מקובל לחשוב על תאווה באופן של התמכרות ואי יכולת שליטה. באופן אישי גם לי היה ברור לגמרי במשך הרבה מאד שנים שהנפילות שלי לתאווה הם הבחירה שלי ברע.
במשך כל השנים שחשבתי כך לא הצלחתי לייצר פריצת דרך בהתגברות על התאווה ורק בשינוי הגישה זה קרה. דבר זה היה הגורם המשמעותי להבנה שלא מדובר כאן על בחירה במובן הפשוט של הדברים. עצם העובדה שכדי להפסיק את הנפילות אני עושה פעולות שאינן קשורות במישרין להתגברות קלאסית תורנית ויהודית אלא סוג של מודעות עצמית פסיכולוגית רק חיזק את ההבנה הזו.
למען האמת בין אם מדובר על משהו דתי, פסיכולוג או שילוב של שניהם. הדבר הכי מתבקש היה להמשיך ולעשות את אותן פעולות שהועילו לי. מה יותר הגיוני מאשר לחזור שוב על אותן הדברים שהוכיחו את עצמן? למרבה הפלא דווקא כאן משהו בראש תוקע מקלות בגלגלים. אם אהיה קצת בוטה אז במשך הרבה מאד שנים חזרתי המון פעמים על אותם מעשים ממש למרות שאלו היו מעשים לא משהו... לא הפריע לי שאני עושה דברים ברמה נמוכה מכל הבחינות, זה היה בסדר מבחינתי למרות הכאב והתסכול שחזרו על עצמן בכל פעם ממש.
דווקא כשגיליתי את הפעולות שעלי לעשות כדי להישאר שפוי ולחיות חיים נורמליים, בדיוק כאן אני מתפתל בכל דרך וצורה אפשרית ומוצא את כל התירוצים האפשריים כדי להימנע מהן. פתאום משהו בראש שלי מספר לי שאולי אם הצלחתי להישאר נקי תקופה משמעותית אז יש סיכוי שזה ימשיך לעבוד הלאה. שבעצם מי אמר שהייתי צריך להיכנס לתוך הסיפור הזה של התכנית המשונה הזו. פתאום יש לי את הזמן לדון אודות הפילוסופיה העמוקה שבתכנית. ומי מדבר כבר על מחסום הפחד מהחשיפה. כל שלב נוסף בהיחשפות מעורר דובים רדומים נוספים ומעורר מחדש תהיות על סיכוי מול סיכון...
כל מי שנמצא כאן קצת זמן, יודע ומכיר אנשים שהגיעו הנה, טעמו את טעם ההחלמה ועלו על דרך אך נעלמו שוב במצולות. אם זה לא היה עצוב זה היה בוודאי מרתק ומדהים. אנשים שחשו כבר את נשימותיו והבל פיו של המוות הרוחני צמוד אליהם ממש, התרחקו ממנו אך חזרו בפליק פלאק נוראי לשוטט במחוזותיו הנוראיים. לא שמעתי עד היום הסבר מדעי משכנע לתופעה הנוראה הזו, מן הסתם עוד הוכחה שמדובר במשהו פתלוגי חולני.
יכול להיות שזהו האגו האומלל שגורם לסוג של הכחשה. הרי הרבה מאד אנשים כאן הם אנשים של צורה בחייהם האזרחיים. רבים מאד מאלו שצורכים את הסם הזה של התאווה בצורה "אינטלגנטית" הם אנשים שחייהם החיצוניים לא התפרקו עדיין לרסיסים. דבר זה יוצר אשליה מדומה כאילו הכל יכול היה להמשיך הלאה גם בלי הפעולות. יש כמיהה פנימית עמוקה לאילוזיה הדמיונית שאולי לא היו הדברים מעולם. שאנחנו אנשים רגילים שלא קשורים לנושאים הנמצאים בשוליה של התודעה החברתית הנורמלית לכאורה.
והתוצאה אכזרית מאין כמוה. פגמי האישיות אינם מיחסים בדרך כלל חשיבות רבה לדיונים פילוסופיים מעמיקים. הריקנות הנוגשת בכל פה חותרת שוב לכיוון היעד המוכר כל כך, אל דפוסי ההתנהגות הרגילים משנים עברו. אל התאווה. כך מגיעים שוב פעם אל אותה דיוטה תחתונה מושפלים ונבוכים וחסרי אונים רק שכעת יש צורך לטפס גם מאותו עומק נוסף שנוצר בסיבוב האחרון.
אין כנראה הרבה מה לעשות בנידון. יש המון גורמים משתנים באישיות שמשפיעים על הדרך של כל אחד ואחד. אין מנוס מהתובנה שאותו כוח עליון הוא זה שגורם להיות מפוכחים בהחלמה והוא גם זה שמתווה לכל אחד את דרכו בכל שאר הגורמים קשורים אליה. בתקווה שנדע לשמור את המתנה החשובה מכל, מתנת הנקיון וההחלמה.