כן, משהו נסדק בתוך המעטה הערפילי הסמיך המתוק והמגעיל הזה שאופף ולופף אותי 15 שנה. איזשהו רמז לחיים נורמלים.

אני נקי 250 יום, אבל עד לפני כמה שבועות, לא היה שינוי מהותי. אמנם הגעתי למצב שאני יכל לשלוט בזה, שאני יכל לבחור שלא ליפול, אבל עדיין, התאוה היא הכח המניע מאחורי כמעט כל מה שאני עושה. עם כל יציאה לרחוב מיד מתחיל מוחי המורעב - אוטוטית - בחיפוש אחר תאוה, או לפחות משהו שיזכיר...

כל נסיעה קשורה קשר בל ינתק במחשבות אינסטקטיביות, "מה אני יכול לראות שם". מיאש. אבל - זה מה יש. גם כך אני בר מזל. לא יכולתי לצפות ליותר מזה.

אבל, בתקופה האחרונה מזדחל לו מהסס איזה שינוי, נגלה ונכסה, דק מן הדק. אזושהי קרן של תקוה. יש התגברויות יותר רציניות פה ושם, אפי' הייתי פעם אחת בים וכמעט לא חשבתי על תאוה. אבל, אלו דברים קטנים. נסיתי להגדיר לעצמי יותר איפה השינוי. עד ששמתי לב שהוא נמצא בקטע הראשון שכתבתי.

האפשרות להסתכל על עצמי מבחוץ. אני מסוגל לשים לב להזיה המטורפת שבה אני חי. אני יכל להבין עד כמה המח שלי מעוות וחולה. הצלחתי להבדיל בין החיים לבין התאוה.

ודאי שבשכל ידעתי את זה כל הזמן. אבל להרגיש את זה, אני חושב שזו המתנה הגדולה ביותר. לזכות להתחבר, ולו במעט, לחיים האמיתיים, האפורים, המתוקים. יש סיבה לחיות גם אם אין שם תאווה. יש משמעות לחיים גם בלי התאוה!

זהו צידו האחד של המטבע.

ומצדו השני, משהו נסדק בחומות הפלדה בהם הקפתי את עצמי, את נשמתי, את רגשותי. בריכוז העצמי המטורף. אני מתחיל להיות מודע לכך שיש עוד אנשים בעולם. שגם להם יש רגשות ורצונות. וראה זה פלא, מתחילות להתגנב מחשבות של כפירה בעיקר העיקרים: אולי אני לא הכי חכם/מוצלח/(כל מעלה טובה) בעולם?

לאט לאט, בלי שאני שם לב, מתרחש לו הנס הגדול באמת. אני מתחיל להרגיש.

כמו ילד קטן, אני לומד. נותן לרגשות ללטף בעדינות את נפשי הפצועה, מרגיש את האור מזדחל לו לאטו, נוגע בי, מרעיד את הנימים שהיו מוקפאים כל כך הרבה שנים.

אני לומד להקשיב לילדי שאומר "אבא אני אוהב אותך". לומד להרגיש את אשתי, שבאמת אוהבת אותי. לומד להשיב אהבה, ופתאום העולם "ההוא" נראה כל כך עלוב. כמו ילד קטן אני לומד להבדיל בין החיים לבין המוות המצחין שבזוהר הנוצץ והמשכר.

עוד ארוכה הדרך, אבל אין לי ספק - אני מתחיל לחיות.