י"א אדר התשע"ז

לשמוח באמת

פורים שלי כל השנים היה אחד הרגעים המרוממים בכל השנה כולה.

מעבר לעובדה שאני מנגן, וזה ממש ממש מיוחד בשבילי לנגן בליל פורים מבוסם, וממש להזדהות עם הנגינה והשירה.

בשנים האחרונות היה לי מנהג - בערך בחצות, כטוב ליבי, אני יוצא החוצה, למקום בודד, ומדבר אליו.

אומר לו את המצוקה, את חוסר האונים, משתף אותו בכך שבאמת אני לא רוצה את הפורנו, למרות כל הטריקים שאני עושה כדי להשיג אותו.

ואז אני מתרחק קצת וצועק.

אני לא יודע אם יש אנשים שמכירים את זה, אבל בשבילי לצעוק זה כמעט בלתי אפשרי. להביע ככה רגש, חשוף, כואב, מרוסק, ושעוד יכולים לשמוע?

ומשנכנס יין, יצאה צעקה.

והיה בצעקה הזו סוג של שחרור, שחרור של הדברים ששמרתי עמוק בלב.

אולי אתם מכירים את התחושה הזו, כשפורקים בקבוצה עם החברים, או דווקא עם האישה, לפעמים אחרי שמפרקים מטעני חבלה רגשיים - ניתן להביט אחד לשני בעיניים בדממה כזו של קירבה, ולומר: אני אוהב אותך. למרות ואולי בגלל, בלא קשר ואולי עם קשר, ארור או ברוך, לא יודע.

אני יודע רק דבר אחד, אבא, לא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה מטורף אני אהיה ועד כמה רחוק אני אלך, אני יודע דבר אחד - אני לא אעזוב אותך.

והריקוד שאחרי תמיד היה בעיני כסוג של 'על חטא' כזה, כל תנועה משקפת הרמוניה.

***

כיום, אני יודע שהיה שם גם הרבה הדחקה. הרבה ניסיון לפצות. הרבה שנאה עצמית שהיה צריך לקלף.

ומה יהיה בפורים הקרוב, כשאגש אליך, אבא, לדייט הקבוע שלנו בחצות, בלא משא האשמה?

איזו שלווה תהיה אז, כשהמחיצות ביננו ירדו? כשאוכל לדבר איתך בלא להתבייש, על החסד שעשית איתי מאז שהגעתי להחלמה?

רק לך פתרונים