אני יושב כותב ובוכה... אלול מגיע. כבר כמה פעמים היום שאני נרעד ונרגש. מין תחושה של התרגשות לקראת הימים האלו. העינים מוצפים דמעות של רגש וקרבה לאבא אוהב.

לא מכיר את זה מאצלי. דווקא בשנתיים הראשונות בהחלמה סלדתי מזה לגמרי. ופתאום זה מתעורר בי ומרגש אותי.

אני לא מפחד מאלול. אני מתרגש ממנו. ובעיקר מהנס שלו. הנה לפני 4 שנים בראש חודש אלול אחרי שתקעו בשופר, הכנסתי את הבן שלי לכיתה א' ולחצתי את היד של המלמד שלו ואיחלתי להם בהצלחה ו.......הלכתי להשתמש.... אני זוכר שממש שנאתי את עצמי לעזעזעל 'אלול' הילד שלך התחיל ללמוד מה אתה מצפה... לא עמדתי בזה. מרוב אשמה ובושה השתמשתי באותו אלול עוד כמה פעמים. סבלתי נורא. החלטתי שאני יתרום כסף לצדקה... וזה לא עזר... לא דיבר אלי לא שופר ולא דגים שרועדים פשוט הזרקתי חומר וסבלתי.

והיום זה יכול להתנגן אחרת. תאווה לא צריכה להיות אופצייה בשבילי. מרגיש ממש את הקרבה של אבא אוהב. מרגיש שיש לי על מי להישען. ואני מאוד מרוגש מזה. בראשון הקרוב אזכה להכניס את בני הקטן לכיתה א' ולנשק אותו במצח ולחבק אותו ולבקש מאבא אוהב שיחבק אותי גם ולהמשיך "לחיות".

"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים"

מתפלל לסיים את היום הזה נקי ומפוכח.