כ"ה תשרי התשע"ב

סיפורו של דב

סיפורו של דב

דב, המנהל הראשי של הפורום שלנו באנגלית, וכן מנהל קבוצת 12 צעדים וירטואלית וקבוצה טלפונית, הוא מכור שנשאר נקי כבר 14 שנה. כשדב רק הגיע לקהילה שלנו, הוא פירסם את סיפורו וחלק את נסיונו. כולנו יכולים לקבל הרבה ממה שהוא סיפר:

במשך שנים רבות פשוט חשבתי שאני אדם רע, שבמקרה הטוב השם מרחם עליי ובמקרה הרע, בז לי. למעשה, עברתי עבירות חמורות ונכשלתי כישלון חרוץ בלהיות עובד השם. ידעתי שהחיים לא אמורים להיראות כך, אבל איכשהו תמיד הסתבכתי ופעלתי על הדחפים שלי. כתוצאה מזה, האמונה שלי שאני באמת ראוי לעבוד את השם הייתה באמת נמוכה. זה נמשך לאורך יותר מעשר שנים.

ואז התחתנתי וזה נעשה הרבה יותר גרוע במשך עשר שנים נוספות. פניתי למספר מטפלים ושוחחתי עם כמה רבנים, בדרך כלל תחת הכותרת של "בעיות בשלום בית". הבעיה האמיתית הייתה, כמובן, שניהלתי חיים כפולים וזה שיגע אותי. חלק מהאנשים שפניתי אליהם אכן עזרו לי מעט, אחרים אפילו הרעו את המצב. אפילו פניתי לרב טוורסקי (ב-1991 או 1992), שאמר לי בדיוק את הדברים שאתם כותבים כאן באתר: שאני כנראה זקוק לתכנית 12 הצעדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה (כך חשבתי), כי פחדתי שאשתי תגלה. בנוסף, הרגשתי שכל תהליך ההחלמה המורכב יגביל אותי. לכן הבאתי את עצמי להאמין שהדבר הטוב ביותר בשבילי יהיה להשמיך לחיות עם סוד ענק ומכוער שיירד איתי לקבר.

כשש שנים אחר כך, סוף סוף הגעתי לתחתית הבור. הבנתי בבירור שמצבי רק הולך ומחמיר, ולעולם אינו משתפר, ושאם אלך עוד צעד אחד בלבד במורד – מה שהרגשתי שאני חייב לעשות – אצטרך לעזוב הכול, את משפחתי, את כבודי העצמי, את הקהילה, תורה ומצוות ואפילו לוותר על המאבק שלי על קשר עם השם... בקיצור, כל מה שהגדיר אותי ואת חיי עמד על כף המאזניים.

לא ראיתי שום דרך החוצה והייתי מפוחד. הרגשתי פחד פעמים רבות בעבר (בדרך כלל כשנתפסתי או חששתי שאתפס), אבל זה היה משהו אחר. ידעתי שזה לא קשור ל"להיתפס" על ידי מישהו אחר. גם לבדי, עם עצמי, בלי שמישהו יתפוס אותי, החיים האלה הפכו לבלתי נסבלים.

בשבוע שלאחר מכן הלכתי למטפלת, סיפרתי לה את סיפורי והיא הציעה לי ללכת לפגישות של SA. לא הייתה לי כל ברירה, ועשיתי כעצתה. אחרי שעברתי את הצעד הראשון (הודאה בחוסר אונים) וסיפרתי את סיפורי לאחרים, הבנתי שלמעשה, אני חולה מאוד. מאז ועד היום אני הולך לפגישות SA ומקבל עזרה, ישירה ועקיפה, מהשם – שהיום אני מכיר כחברי הטוב ביותר – כדי להישאר נקי. התפילה והלמידה שלי התקררו למשך תקופה של כשלוש שנים אחרי שהתפכחתי, אבל עם הרבה עזרה וכמה שנים של סבלנות, התגברתי גם על זה והיום, כמו נישואיי וחיי באופן כללי, רמות התפילה והלימוד שלי עלו לגבהים שלא חלמתי שאגיע אליהם. לעתים קרובות אני חי במודעות שאני באמת ובתמים חי עם השם, בנוחות רבה.

מובן שיש לי בעיות ויש לי עליות וירידות, אבל לא ברמות של פעם, ותמיד יש "מוסיקת רקע" של תקווה, שמספרת לי שיהיה בסדר.

וזו הנקודה שלי: הגישה המסורתית של אלכוהוליסטים אנונימיים הצילה את חיי. כלומר, המסר שאני חולה במחלה נפשית של התמכרות (לתאווה), התנתקות רוחנית מהשם ומבני אדם אחרים ואלרגיה פיזית (לתאווה) שבסופו של דבר תהרוג אותי. תאווה, בכל צורה שהיא, הופכת את חיי לחסרי שליטה לגמרי והופכת אותי חסר תועלת לאחרים. נראה שרבים אחרים מסוגלים להשתמש מעט בתאווה בלי לסבול כמוני. בשבילם זו רק "מעידה מוסרית", אבל אותי זה מדרדר לספירלה של טירוף וכישלון, בדיוק כמו אלכוהול לאלכוהוליסט.

במקרה שלי, התמקדות במאבק כאילו הוא קשור ליצר הרע הנורמלי שלי, היה מתכון בטוח לכישלון. הוא גרם לי פשוט להשתדל יותר ולהשתמש בתרגילים חדשים, שאף פעם לא באמת עבדו. המסר של ה-AA אליי – באמצעות ה-SA – לא היה קשור לכל זה. הוא היה קשור לקבלת העובדה שאני שונה במהות מלא-מכורים, וקבלת העובדה שאני לא אדם רע שצריך להיות טוב יותר, אלא אדם חולה שצריך להבריא – בעזרת הא-ל.

הייתי חייב להשלים עם העובדה שהמחלה הזאת ניצחה אותי, בדיוק כמו סרטן או סכרת. במחלה לא נאבקים, אלא מקבלים טיפול. רבים לא פונים לקבל טיפול, ולכן הם מתים. "תשובה" רגילה לא עזרה לי כלל, פשוט מפני שהיא לא בנויה לאנשים עם מחלת נפש.

לפני הכול היה עליי ללמוד להיות כנה עם עצמי ועם אחרים. זה לקח לי כשנה וחצי של שיחות תדירות בתכנית, פגישות סדירות, עבודה עם הספונסר שלי ו-12 הצעדים. והחלמתי עדיין הייתה נס גמור. בדיוק כפי שהשם מרפא אנשים מסרטן ומחלות אחרות כשהחולה לוקח את התרופות הניתנות לו, אני הייתי צריך לפעול באופן דומה והוא עשה למעני את אותו הדבר. והשם ממשיך לעשות זאת מדי יום ביומו, כי אני מאמין שגם היום אשוב להשתמש בהתמכרות שלי ואמשיך להרוס את חיי אם פתאום שוב ארגיש לא טוב בחיי. יישום הצעדים מדי יום משאיר אותי באזור השפיות והנוחות (לפחות עד היום).

אני חושב שיש יהודים דתיים, במיוחד אלה שרוצים מאוד לנצח את יצר הרע בעצמם, או כאלה שמאמינים שימצאו תשובה בתורה אם רק יחפשו מספיק, שהגישה שלי לא תהיה בשבילם קלה לעיכול. אבל אני בספק אם הם ישתמשו בגישת ה"תורה" מול כל מחלה אחרת. בשבילי, היה לי קשה מדי לערבב תפיסות של מוסר עם 12 הצעדים, במיוחד בשלבים המוקדמים. למעשה, זה היה הרסני.

כן, אני יודע שתאווה – כלומר, שימוש ופעולה על התאווה – היא לא בדיוק כמו אלכוהול, מפני שהיא כרוכה בעבירות חמורות, בעוד ששתיית אלכוהול איננה עבירה לכשעצמה. ובכל זאת, היצמדות לגישה הדתית הטהורה הייתה משאירה אותי במקום שבו הייתי במשך עשרים שנה: מחפש תשובות בעזרת משקפיים שבורות.

12 הצעדים, כפי שאני מבין אותם, עוסקים בתיקון הראייה, ואז בחיזוק הדתיות, ולא להפך – לחזק את הדתיות על מנת להחלים. למעשה, אני נעשיתי דתי מאוד, אבל ככל שהתחזקה בי הדת, כך ההתמכרות שלי נהייתה חולנית יותר. לאורך הדרך הלכתי ונגעלתי מעצמי יותר ויותר, אם להתנסח בעדינות.

אנא, אל תבינו אותי לא נכון. אני לא אומר שהגישות האחרות אינן טובות. אני רק מספר על מה שעבד בשבילי. אף על פי שעקרונות 12 הצעדים נטועים בתורה, התכנית היא כלי לבניית שפיות ולא לחיזוק דתי.

אבל מכיוון שאני יהודי, אחרי שהתחלתי לחזור לשפיות ולהשתחרר מעט מההתנהגויות והמחשבות הכפייתיות, יכולתי להתחיל לגדול, תודה לא-ל, ולהפוך להיות היהודי שהשם רוצה שאהיה. והצעדים הם כלי שאני משתמש בו להישאר במסלול גם עכשיו, יום אחר יום.