ה'ברכת פרץ' מבאר ומפרט את הברכה והתועלת הטמונות בכך שיש לאדם מעת לעת ירידות או חלילה נפילות, וכך הוא כותב: לכאורה כל הנפילות הללו אינם אלא צרות צרורות ולמה נבראו, אבל באמת יש מהנפילות הללו ריווח עצום, כי האדם בטבעו אף על פי שבעניני ממון ושאר תאוות לא ידע שבעה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכו', מ"מ בעניני הרוחניות הוא בטבעו בגדר 'שמח בחלקו'. וכל זמן שרואה שחלקו מתקיים בידו איננו להוט לתוספות קדושה, ובמשך הזמן תוכל ח"ו להתהפך כל עבודתו למצוות אנשים מלומדה.

אבל כשנופל ורואה שגם מה שכבר זכה מתערער ונשמט מידו, על זה הוא יוצא בקנאות להציל את עצמו מנפילות ומתוך ההשתדלות להציל מה שכבר זכה הרי הוא מתעלה יותר ויותר. ובאמת עצם ההשתדלות עצמו היא עבודה קדושה וחשובה לפני המקום ב"ה, שהרי הוא עוסק בעבודתו יתברך שמו. uאפילו אילו יהא מצבו כך כל ימי חייו, זה הוא תכליתו בעולמו. וכמו שכתבנו שבאמת לא לעולם יהא מצבו ככה, כי סוף סוף זוכה לסייעתא דשמיא ויהא לבו ער לעבודתו יתברך שמו בלא דחיפות תכופות שעל ידי נפילות, ע"כ.