מאת הרב ד"ר אברהם טווערסקי
חלק שני - תמליל מתוך הרצאה (לחלק הראשון לחץ כאן)

כשאנשים מדברים על מחסור בביטחון עצמי אנשים בדרך כלל מניחים שזה קשור בטראומה מהילדות או שאחד מההורים שלהם הזניח אותם או שהם נכשלו בביה"ס או שאנשים צחקו עליהם, כל מיני חוויות שליליות מעברם. זה לא מסביר מדוע לי הייתה בעיה עם ביטחון עצמי, היו לי הורים נהדרים הצטיינתי בביה"ס הייתי ילד פלא בשחמט בגיל ,10 הייתי מוצלח ברוב מה שעשיתי בחיי ועדיין חשתי תחושות נחיתות שלי וזה השפיע על הדרך בה ראיתי את המציאות שלי, מאיפה זה הגיע?

אני מאמין שאולי זה קשור למה שפרויד טען, בתחילת חייו הוא חשב שיש לכל אדם אינסטינקט הישרדות חייתי וזה הכל, מאוחר יותר בחייו הוא הגיע למסקנה שלכל אחד יש בנוסף ליצר ההישרדות גם יצר הפוך מזה, יש בכל אחד גם אינסטינקט של הרס עצמי, ואם זה אינסטינקט זה קיים בכל אחד, ואני מאמין שזה השורש שבגללו יש לכל אחד בעיה עם הביטחון העצמי שלו ברמה כזאת או אחרת גם אם אין שום סיבה חיצונית שיכולה להסביר את זה אצלו. ברור שאדם שחווה טראומות או הזנחה הורית יחוש עוד פחות הערכה עצמית אבל זה לא הסיבה המקורית לתחושה הזאת זה רק זרז שמכביד עליו עוד יותר את תחושות הנחיתות הללו כלפי עצמו. חוסר הביטחון שלי היה מאד יקר בשבילי, הייתי תמיד שואף למצוינות יתר, לא סתם למצוינות, הייתי חייב להוכיח לכל העולם ולעצמי שאני מאד טוב, כמובן שמוטיבציה כזאת יכולה להיות חיובית אבל כאשר היא מגיע בעקבות מטרה דמיונית היא הופכת לתכונה הרסנית. הייתי ממציא סיפורים לחברים שלי בביה"ס על דברים שכביכול השגתי בשביל להוכיח להם כמה אני מוצלח. מאוחר יותר בחיי הייתי מאד רגיש ולא הייתי מסוגל לסבול אף ביקורת שנתנו לי, כל ביקורת בונה שניסו לומר לי רק חיזקה אצלי את תחושת הנחיתות וזה היה נורא, הייתי שונא כל מי שניסה לתת לי ביקורת חיובית, לא הבנתי שהיא מרכיב חיוני לצמיחתי האישית. הייתי יוצא מגדרי בשביל ל'רצות' אחרים, כי הייתי משוכנע שאין שום סיבה שבגללה אנשים צריכים לחבב אותי ואם הם היו מכירים אותי הם בטוח היו דוחים אותי, וכיוון שתחושה של דחייה היא מאד כואבת הייתי חייב לעשות משהו בנידון ניסיתי לרצות את כולם וזה היה על חשבון עצמי ועל חשבון המשפחה שלי שהוזנחה בעקבות כך, הייתי חייב לגונן על האגו השביר שלי. בנוסף היה לי פחד מאד גדול מכישלון, אף אחד לא אוהב כישלונות אבל אי אפשר להתקדם בחיים בלי להיכשל לפעמים, וכשמשהו לא הצליח כפי שרציתי הייתי מרגיש ממש הרוס.

אתן לכם דוגמה – העברתי קורס ל- 110 מטפלים בתחום של התמכרויות, בסוף הקורס הם מילאו טופס הערכה ונתנו ציונים לכמה פרמטרים, כעבור חודש קיבלתי את התוצאות, קיבלתי ערמה של 110 טפסי הערכה, כשעברתי עליהם גיליתי שהם מלאים במילים חמות ומלאים הערכה רבה להרצאות שהעברתי, חוץ מטופס אחד שהיה שלילי. 109 טפסים מצוינים וטופס אחד שלילי והייתי הרוס מזה, התהלכתי כשלשה שבועות בתחושות דיכאון בגלל שאדם אחד אמר עלי דברים שליליים, אחרי זה קלטתי ש 109 ל – 1 זאת תוצאה לא רעה בכלל... בהחלט לא תגובה נורמלית מצדי.

עדיין קורה לי שאני חוזר לתחושות הללו בעקבות כישלונות, פעם שלחתי כתב יד שלי ל15 הוצאות לאור והם דחו אותו, זה לא נעים, אבל זה לא מטריד אותי, זה לא אשמתי שלמוציא לאור הזה אין חוש טוב לספרים... אני יודע שמה שכתבתי הוא טוב.

כפי שאמרתי שאפתי למצוינות יתר ולא היה סיכוי לאף אחד לראות עלי שאני סובל מביטחון עצמי נמוך, המציאות שלי הייתה שהייתי מוצלח ואפי' אומר נעלה יותר מהרבה אנשים, ואפי' אני לא ראיתי את זה על עצמי אבל זה לא הפריע לזה להשפיע עלי, וזה מה שכל כך טריקי בתחושה הזאת של מחסור בביטחון עצמי כי אדם יכול לסיים מס' רב של תארים באקדמיה הוא יכול להיות רופא או מנהל גדול ומאד מוצלח ועדיין להתהלך עם תחושות דמיוניות על עצמו של מחסור בהערכה עצמית, וזה ישפיע באופן משמעותי על האופן שבו הוא פועל ומתנהג.

בגלל שהתחושה הזאת היא ברובה תחושה לא מודעת בתת-ההכרה של האדם הוא לא מודע לה לתוצאות שלה ולדברים שהוא עושה בגללה, כך שכל אותם שנים שלי עד גיל 38 שבהם התהלכתי בתחושה של חוסר בהערכה עצמית והתנהגתי בצורה הגנתית כלפי הסובבים אותי, דבר שעלה לי מאד ביוקר, לא היה לי מושג שזה מה שקורה איתי, ואף אחד לא הצביע על זה עלי.

המודעות הזאת שאני מתנהג עם ביטחון עצמי ירוד שינתה את הדרך שבה התנהגתי, אבל לא שינתה את מסלול חיי, זה הגיע אחרי שכבר הייתי פסיכיאטר במקצועי וכך נשארתי עדיין, זה לא גרם לי לעשות שינויים משמעותיים בחיי למעט למשל שהפסקתי לנסות לרצות אנשים, אם מישהו פעם היה מבקש ממני לעשות בשבילו משהו לא היה מצב שאסרב לו, הייתי חייב לעשות לו את זה ולא משנה מה זה היה, היום אם מישהו מבקש ממני דבר לעשות למענו אני שמח להיענות לבקשתו אם אני יכול אבל אם אינני יכול אין לי בעיה לומר לו "אני מתנצל אך לא אוכל לעשות את זה". אני מזמין מאנשים ביקורת, אני מבין שביקורת חיובית היא הדרך היחידה בשבילי לצמוח, כך שאם אני מקבל ביקורות על ספר שאני רוצה לפרסם אני שמח מאד, אני מצפה לתגובות ביקורתיות, זה לא היה יכול לקרות בעבר. כך שחיי הפכו בהרבה תחומים להרבה יותר פשוטים וקלים מאשר בתקופה ההיא שבה הייתי עסוק בלהגן על הערכה העצמית הנמוכה שלי.

אני חושב שחייבים להבין ש38 שנים של תחושות שליליות לא יכולות להשתנות תוך יום או שבוע או חודש, זה היה תהליך מאד הדרגתי וקשה להצביע על נקודת זמן מדויקת אבל מרגע שהבנתי שהתחושות שלי כלפי עצמי לא היו מציאותיות התחלתי להסתכל על כל דבר באותה דרך, והביטחון העצמי שלי ממשיך להשתפר. נראה לי שהסימן הראשון לשיפור הזה היה כפי שהזכרתי כשחזרתי כעבור שנתיים לנפוש באותו מקום ונשארתי בלי בעיה בבריכה ההיא במשך 25 דקות, ועדיין אני מרגיש שאני בתהליך המתמשך הזה ועליי להמשיך לעבוד על הביטחון העצמי שלי, ואסביר למה עוד מעט.

הזכרתי את ההבדלים בין הסחת-דעת לבין מנוחה, בשום אופן זה לא אומר שהסחת דעת זה דבר רע, כולנו צריכים סוג של בידור ושעשוע, זה צורך בריא אבל זה לא מנוחה, ואני חושב שאדם צריך את שני הדברים הללו. ואני אומר לאנשים אם אתה רוצה לדעת האם יש לך תחושות חיוביות כלפי עצמך או לא, תעשה בדיקה פשוטה מאד, שב לבד בחדר שקט סגור את הווילונות ואת כל המכשירים האלקטרוניים שסביבך, שב בנח על הכיסא עצום עיניים ונשום, ובדוק כמה זמן עובר עד שאתה חייב לקום ולעשות משהו, אם יש לך ביטחון עצמי טוב אתה אמור להיות מסוגל לשבת בשקט, לא להירדם, ולהיות בתחושה נוחה עם עצמך במשך כ 10 דקות. ואם תגלה שאינך מסוגל לעשות זאת בנחת ככל הנראה יש לך את אותה הבעיה שהייתה לי אז.

אז מה עושים כדי לשפר את ההערכה עצמית שלנו, ואיך מנחילים את זה לילדינו? על כך ועוד במגזין הבא.