ג' ניסן התשע"ז

הכנס השנתי - האנטי תזה לתאווה

שלום חברים יקרים ואהובים.

גם אני הייתי שם. שם בכנס השנתי החמישי של שמור עיניך. אין לי מילים לתאר את העוצמה של המעמד שהיה. אני מנסה ככה לסכם לעצמי מה בדיוק קרה לנו שם בעצם.

דבר ראשון החברים. אין מה לעשות גם לי לראות את ״סוד״ היה השפיץ... לחבק את הבן אדם הזה שאני כל כל מכיר ואוהב אבל לא פגשתי מעולם, לראות בלייב את יחזקאל היקר (עניו בצורה לא רגילה, הסתובב שם כאילו הוא אורח...!), לראות את כל השמות הותיקים מהפורום מסתובבים שם וכמובן את כל היותר חדשים מהדור שלי פשוט היה תענוג. עם הרבה מהם, זאת היתה לי הפעם הראשונה שאני רואה או אפילו מדבר, אבל כשאני נותן חיבוק זה לא סתם ריק, זה ממלא אותי, סוג של ברית דם וכאב שפשוט מחבר אותנו לתוך הורידים ולמקומות הכי עמוקים בנשמה.

היה שם משהו מיוחד, משהו בלתי נתפס לתיאור, היה שם חיבור, אהבה וכנות. איך הגדיר את זה ״נתן במתנה״ בקולו הרגוע השקט והמדוד - זה היה אנטי תזה לתאווה. אנטי תזה ללסבול לבד ולשתוק. אנטי תזה לחושך ולהכחשה ולהדחקה. אנטי תזה לעצמינו ולמה שחשבנו (בעיקר רע) על עצמינו כל השנים. יש משהו במישהו שעבר את הכאב הזה שיכול להכיל אותך ברמה הכי טובה. בפעם הראשונה אתה יכול לחשוף את המקום הכי מגעיל/מבחיל/רע שלך לבן אדם והוא מסתכל עליך מאותו מקום ומתחבר ומקבל אותך. יש משהו מרפא בזה. בזה שאתה יכול לקחת את מה שעברת ולעזור עם זה לאחרים ואתה לא צריך לשים את זה עמוק בקופסא ולא לפתוח לעולם, אלא אתה יכול להרגיש מחויבות ושליחות ולעזור לחבר שמתמודד.

אז היה פאנל של חברים ותיקים. כל אחד הצטרף לשמור עיניך בשנה אחרת. היה מדהים לראות את המפוכחות את ההחלמה את ההבנה והקבלה של איפה שאנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם. הרבה החלמה, פרט אחד תפס אותי מה ש״הדוקטור״ אמר: גם אם הייתה לי דיברה אחת והיא ״תנאף״... עדיין זה לא טוב לי. אני צריך לזכור תמיד שזה רעל ואני יכול להיות ככה מפוכח ושלוו אם רק אני נותן לאלוקים לנהל את העולם.

אחר כך היו הסדנאות. היה את הסדנא של "הושיעה נא" שכולם יצאו ״מסטולים״ ממנה, היתה את הסדנא של "סוד" שהוא דיבר על מי אני ומה קורה פה, דיבר על שאני מכור ואפילו פסיכולוג גם כן לא יוכל להכיל אותי, ורק החברים שלי אלה שאיתי בהתמודדות והבעיה הם יוכלו להכיל אותי. אני חולה לא חוטא, מכור ויש דרך. היה ממש מרגש לראות חבר בן 50+ נעמד ואומר - חברים, באתי לפה בשביל דבר אחד, אני רוצה להגיד ״קוראים לי *** ואני מכור״! כולם מחאו כפיים ממש ממש התרגשתי. היה שם משהו מדהים. היה שם אדם שאיזה 40 שנה לא קיבל את עצמו חי בתקווה ופשוט הרגיש דפוק רשע ולא שייך, ובבת אחת ביום אחד והכרזה אחת הוא פשוט נהיה חלק מקהילה, מעולם, מאנשים טובים, ״יצרנו קשר אמיתי הגענו הביתה״...

אחרי ארוחת ערב, התכנסנו חזרה לאולם ו"היי" שלי רק עולה ועולה. זה היה מדהים זה היה פשוט חוויה מטורפת (חבר לחש לי "תקשיב, עוד כמה שנים אנחנו בטדי... אני ואתה בווי אי פי..."). לשבת ככה באולם ענק עם בנות הזוג ולשמוע ככה את ״סוד״ אומר שלום חברים קוראים לי... ואני עדיין (!) מכור עם חיוך וגב זקוף היה משב רוח מרענן בטירוף. לא עוד נסבול בשקט לא עוד נתעלם לא עוד נכחיש. אנחנו כאן חיים נושמים ובועטים.

ואז היה את ״המשא המרכזי״. לא פחות מ"אסירות תודה" ואשתו. האמת בכנות אני לא ידעתי בדיוק איך להתייחס לזה כי יש פה אשה שעולה על במה מול כל המכורים... אני לא הייתי עושה את זה... קיוויתי ככה שזה יילך טוב.

וזה הלך מאוד טוב. לא שיערתי איזה טוב יהיה. אשתו נעמדה והתחילה לדבר ״רציתי לפתוח בתפילת השלווה״ רוצה להזמין את אלוקים להיות איתנו ועברה בי צמרמורת, עבר באולם צמרמורת. אמרנו כולנו את התפילה ואני פשוט מרגיש איך אלוקים התיישב איתנו שם באולם. כל המחשבות על איך ומה וכמה פשוט נעלמו מהאופק אלוקים היה שם. לא היה שם שום דבר אחר חוץ מרצון האלוקים. לראות את הזוג שמספר על דברים קשים באמת, על בכיות, כאב איום, פגיעות מכל הסוגים, מריבות, תלות, שליטה, שקרים, מניפולציות, ייאוש, כמעט גירושין, והם פשוט הסתכלו אחד לשני בעיניים בלי למצמץ. בכנות כזאת בשלווה כזאת בחיבור אמיתי ואיכותי היה מעלף. היה שם אמת. היה שם אלוקים (זכו שכינה ביניהם...) שנמצא איתם. ממש קיבלתי הרבה מזה, ראיתי שאם עובדים את התוכנית אז זה עובד. ויש מפוכחות ושלום בית ו11 שנה ניקיון...

ואז היה את ״נתינת הלוחות״...

"אמונה60" ו"הושיעה נא" התחילו לנגן לנו את ״ואפילו בהסתרה״. וזה פשוט ריסק אותי לחתיכות. חתיכות קטנות שעפו לכל הכיוונים. כולנו נעמדנו ככה אחזנו ידים והתחלנו לשיר, אני עוצם עיניים ומתחיל לחשוב על המילים וכולי מצטמרר מלמעלה עד למטה ״בוודאי גם שם נמצא השם יתברך״... אני פותח את העיניים, מתסכל סביב ורואה אנשים עם עיניים סגורות אבל אפופים אור ותקווה. אני אוחז בכל כוחי במעמד הזה תופס ולא מרפה מקדושת המעמד ומכניס עמוק עמוק את מה שקורה מסביבי... הדמעות שלי עולות ככה אני מרגיש מחנק בגרון... איזו הכלה איזו התרגשות איזו התהוות של טוהר ויופי פנימי.

אני יוצא מהאולם עם אשתי, ממש אחרונים, יוצא לאט לאט מתקשה להיפרד מהמקום המעמד והרגע שהיה לי בכנס הזה, מעיף מבט אחרון חטוף ונסענו הביתה. אבל הפעם לא נסעתי לבד, נסעתי עם אלוקים עם חברים והכי חשוב - עם עצמי. ג'יימס, סקסהוליסט מכור לתאווה ובסדר עם הנ״ל.

אסירות תודה לאלוקים על הכנס הזה על החברים על האתר על החדרים על העולם המקסים הזה. תודה לכל המארגנים והנותנים והמסייעים, מי בכנס ומי בכל השנה. אסירותודה שזכיתי להיות חלק מ״משפחת שמור עיניך״. אני מבקש ממך אבא שתשאיר אותי מחובר אליך תמיד, ותעזור לי לשחרר את השליטה ולתת לך לעשות את זה כי אתה עושה את זה פי מיליון יותר טוב ממני, תן לי את הכח והיכולת להכניס ולהשאיר אותך תמיד איתי גם כשיורד ה״היי״ ויש רק ״ביי"...