צריך להבין שמציאות של תשובה היא לא מציאות דיעבדית, כמו שעלולים לחשוב. ודאי שמצב של חטא הוא מצב לא רצוי, ואדם לא רוצה ח"ו לחטוא כדי להיות בעל תשובה, אבל זה שיש בעולם בעלי תשובה הוא דבר מכוון מאת הקב"ה ורצוי לפניו.
על האדם לעשות את חשבון נפשו ולמנוע את הסיבות המביאות אותו לניסיון. הרבה יותר קל ונכון לתכנן את הזמן ואת המקומות שאני נמצא בהם, מאשר להתמודד בשעה שהפיתוי עומד מולי.
עצה נוספת היא לדחות את היצר הרע. נכון, לפעמים היצר תוקף וקשה לאדם לקום בתוקף ולהצהיר שהוא מתנער מהרצון לחטוא לגמרי, אז אפשר פשוט לומר ליצר הרע 'תבוא מחר'.
כל אדם פוגש דרך הבטלה את יצר הרע. היצר נוהג בתחכום. הוא מבין שלפתות ישירות לאיסור אין זה שייך, יש מכך רתיעה טבעית של הנפש הטהורה, ולכן הוא מתחיל לרוקן את התוכן ולשעמם את הנפש.
איך נלחמים? הניסיון הוא קודם כל ברחוב, לפעמים בבית, והרבה גם בתוך הראש. בכל הזירות האלה צריך להתנהג כמו שאמרו חז"ל "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". קודם כל להימנע ולתכנן איך לא להגיע לידי ניסיון – ונביא כמה דוגמאות נפוצות.
אם עוברים ברחוב בעייתי מותר להוריד משקפיים, לרוץ או להחליף קו אוטובוס וכד'. גם זה חלק מלהיות לוחם סיירת, להיות מוכן למעשים שאנשים אחרים אולי היו חושבים שהם אינם "נורמלים".
אחת הבעיות שהופכת את הניצחון לבלתי אפשרי, היא שהחברה שאנו חיים בתוכה, השקועה בעצמה בחוליי התרבות המערבית ובתאוות קשות, לא חינכה אותנו להבין שיש כאן מלחמה.
כל דברי החיזוק והנחמה, ההיזכרות באהבת ה' אליך בפרט, ובמיוחד בשעה שאתה נופל וזקוק לאהבתו, כל ההתפכחות מטמטום הלב המעכב את התשובה, העצות נגד הפחד, הייאוש והבדידות הם כולם כמו חברים טובים.
אחד ממעכבי התשובה הנוגע לקבלה על להבא, הוא מה שאנשים נוטים לבלבל את שקיעתם בחטא ואת נפילותיהם הרבות עם מה שאמרו חז"ל: "האומר אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה".