העולם נברא בעשרה מאמרות, ואילו התורה נתנה בעשרת הדברות. האם קיים הבדל משמעותי בין דיבור לבין אמירה?

בפירושו לתורה (בראשית א כב-כג), כותב הרש"ר הירש, כי "אפשר לדבר גם אם אין שומע, אך אי אפשר לאמר אם אין שומע, שכן משמעות "אמר" [היא] להודיע לאחרים". כלומר, האמירה מתייחסת כלפי האחרים השומעים והדיבור הוא כביכול בין האדם לבין עצמו.

בעקבות חילוק זה, מסביר הרש"ר הירש, כי בריאת העולם התרחשה במאמרות - ה' מצווה והברואים מיד מבצעים. לעומת זאת, במתן תורה ה' מבטא את רצונו, את האידיאל שלו, אך הדברים אינם מוגשמים מיד. כביכול, ה' מדבר בינו לבין עצמו על הכיוון שהוא רוצה שיהיה למציאות. "הם דיברות קדשו, גם אם בשעתם אין שומע ואין מקיים".

הדברים הללו מאוד התחברו לי עם העבודה הרוחנית שלי בתכנית 12 הצעדים. בעבר תפסתי את עבודת ה' כמשהו טוטאלי שחייב לקרות מיד, כאן ועכשיו. ה' מצפה ממני ברגע אחד לממש את כל האידיאלים שהוא מדבר עליהם דרך כל סופריו וחכמיו. אולי דיברתי על זה שקונים את המדרגות בהדרגה, אך בפועל מה שהרגשתי הוא שאם אני לא מושלם - אני לא שווה כלום. אסור לי לטעות.

היום אני מבין שהדברים הם תהליך. שכך ה' רוצה שיהיה. זה שה' הציב אידיאלים גבוהים בתורה לא אומר שאני צריך להגיע לשם היום. הוא גם לא דורש את זה ממני. הוא כביכול מדבר בינו לבין עצמו על אותם אידיאלים, ואני צריך לשאוף אליהם ולנסות להתקדם בכיוון.

רציתי להוסיף ולכתוב שאני צריך לעשות זאת "ככל יכולתי", אלא שצירוף המילים הזה עבורי הוא מסוכן. "ככל יכולתי" במילון המושגים הנפשי שלי פירושו באופן מלאכי-רובוטי, בלי להתעייף ובלי לטעות, מה שבעצם הוא הרבה מעבר מיכולתי. "ככל יכולתי" באותה תפיסה קלוקלת, הוא נגזרת של הדמיונות שלי אודות היכולות שלי, ולא של הניסיון המעשי שלי אודותיהן. "כל יכולתי" האמיתי הוא הרבה יותר אנושי, מכיל ומבין, שלו ונינוח. הרבה יותר מה שאני באמת.

***

מעט קודם באותה פרשה (שם כ), עומד הרש"ר הירש על ההבדל בין העופות לשאר בעלי החיים: "משמעות [השורש] עוף [היא] לשאוף ולהתקדם בלא הפסק, בניגוד למהלך, המתקדם צעד צעד".

העוף צריך להניע את כנפיו ללא הפסקה, בכדי להתקדם, וכמוהו אולי גם המלאך שלא לחינם הינו בעל כנפיים במראה יחזקאל, אך האדם נדרש להתקדם דווקא צעד אחרי צעד. להרים את הרגל, ואז להניח אותה לרגע וחוזר חלילה.

אני לא צריך לעשות כל הזמן, ולא צריך להצליח לעשות כל הזמן את הדבר הכי נכון. אני צריך פשוט להתקדם, לעשות את הדבר הנכון הבא. התקדמות ולא שלמות.

ובהקשר לכך, ידוע פתגמו של רבי ישראל סלנטר, לפיו "האדם דומה לציפור. בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה, אבל בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף. אם תפסיק מעופה לרגע, הרי היא צונחת ונופלת".

ובכן, אני באופן אישי דומה יותר לאדם מאשר לציפור... ובנימה רצינית יותר: בני אדם כמלאכים, שהם בבחינת מלאכי שרת בעלי כנפיים, יכולים לחיות במתח התמידי הזה, בדרישת השלמות הבלתי מתפשרת. אבל עבורי כשאני מנסה להיות מלאך בעל כנפיים, בעודי אדם שברירי, זה עשוי להיות קטלני.

שנזכה להתחיל מבראשית, בהתחלה הנכונה, ובקצב הנכון.