ב"ספר הגדול" (בפרק הרביעי, הפונה לכופרים) מסופר על האחים רייט – הראשונים שהצליחו להטיס מטוס. אנשים היו כה כבולים לרעיון שהדבר אינו אפשרי, שהעיתונאים פחדו לפרסם ידיעה על כך, מחשש שהדבר יתברר כבדייה.

באותו האופן, כותבים מחברי "הספר הגדול", ישנם אנשים שצופים בשחרור ומעוף רוחני, אך כה כבולים לדעתם הקדומה שהדבר אינו אפשרי, שהם אינם מאמצים את הכלים הפרושים בפניהם, אותם כלים שיאפשרו גם להם עצמם "לעוף". 

***

במשך שנים ארוכות נאבקתי בתאווה. האוננות פעלה במלוא המרץ עוד לפני בר המצווה שלי (הייתי בטוח שברגע שאהיה בר מצווה הכול ייפתר, מאז הייתי בטוח עוד הרבה פעמים שהתחלה חדשה בתחום מסוים תפתור את כל בעיותיי: ישיבה חדשה, נישואין, היריון, הולדת הילד הראשון. אבל אף פעם זה לא עבד, אפילו לא לתקופה משמעותית).

קצת אחרי בר המצווה, הייתי במצב שבו שלושה ימים בלי אוננות היו שיא שלא הצלחתי לשבור. בשנתי הראשונה בישיבה, במקום ללמוד בהתמדה כפי שתכננתי גם לאור נרות בלילה (מבלי שאף אחד ישים לב. טוב, עד שמישהו יגלה איזה צדיק אני...), אוננתי יומם ולילה.

למרות הכישרונות בהם חנן אותי הא-ל, פשוט לא יכולתי לנהל סדר יום לימודי תקין. בסוף השנה מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, עם תעודה השואפת לארבעים, כאשר כל ימי גודלתי בין התשעים.

בשנתי הראשונה בישיבה הגבוהה החזקתי מעמד בשלושת השבועות הראשונים של "אלול". הייתי בטוח לגמרי שזהו, זה כבר מאחוריי, אבל למרבה הפלא (?) חזרתי לכך כבר ביציאה הראשונה הבייתה (בשנה לאחר מכן, "סגרתי" את כל אלול בישיבה, כדי לא ליפול, אבל גם זה לא עזר... ). מאז, השימוש בתאווה החמיר וחצה גבולות נוספים, אם כי לא הייתי ער לכך באותה העת. 

***

התחתנתי, ואז היה ברור לי שכעת זה יסתיים. הוסיפה ותרמה לכך העובדה, שבפגישות עם משודכות המראה החיצוני כמעט לא שיחק אצלי תפקיד. אני הרי אדם רוחני, שמתמקד בפנימיות האדם ולא במראה החיצוני שלו.

באחת ההזדמנויות, אף המשכתי לצאת כמה פגישות עם מישהי מכוערת באופן חריג, חירשת באוזן אחת (!), עם גב עקום, ושיניים עקומות רק כדי "לא לפסול על זה". פעם אחרת, כששדכנית תיארה לי מראה חיצוני של משודכת, הרגשתי מאוד לא נוח ובחילה אחזתני. אני נעלה מעל שיקולים כאלה. אז נכון, נפלתי כמה פעמים, אבל באמת אני רוצה להקים בית טהור וקדוש. 

בנות רבות שנפגשתי איתן לא היו מעוניינות להמשיך לפגישה שנייה, ותהיתי למה. כמה פעמים הבנתי מהן או מאחרים שהייתי ילדותי בעיניהן. אאוץ'. היום אני מאוד מבין אותן. בינה יתירה ניתנה לנשים...

גם הרבנים, שהכירו את הסיפור שלי במידה רבה, אך כנראה לא ידעו מהי התמכרות, חיזקו אצלי את התחושה ש"עם החתונה זה יעבור". אפילו כשאוננתי פעם בטלפון תוך כדי שיחה רגילה עם אשתי לעתיד, לאחר שהתארסתי, ומאוד נלחצתי מזה, הרגיע אותי אחד הרבנים.

אשתי הבינה מרמזים עבים שלי לפני החתונה שיש לי קושי עם תאווה. לא הצלחתי להבין למה היא כל כך נפגעת מזה שאני מספר לה שמצאתי עיתון לא צנוע בשירותים והתגברתי וזרקתי אותו, או שהורדתי משקפיים בקניון, הרי אני גיבור הכובש את יצרו!...

 *** 

מהר מאוד אחרי החתונה חזרתי עמוק לתוך ההרגלים הישנים. הדבר המוזר היה, שהבנתי שזה לא נכון אבל עשיתי את זה. המחשבה הלא שפויה, שרצה במקביל למחשבה ההגיונית שלי שאני בכלל לא רוצה את זה, היא שניצחה.

עברו כמה חודשים הזויים, בהם אשתי גילתה עוד פרטים על מה שלא ידעתי אז שהוא המחלה שלי. הרבה כאב. נהרות של בכי שלה ושלי. המון הבטחות שלא החזיקו אפילו מספר ימים.

לאחר כמה נפילות כואבות, פניתי לארגון שהבנתי שעוזר לאנשים עם בעיות כאלה, והם הפנו אותי למטפל. סיפרתי על כך לאשתי והתחלתי טיפול של כשנתיים.במסגרת הטיפול, הבנתי שיש לי "אובססיה מינית" והתקשרתי לאשתי לספר לה על כך בהתרגשות. כפי שכתב "סוד הכניעה" בסיפורו האישי כאן, שמחתי שיש שם לבעייה שלי (כשקראתי לאחר שנים את השורות האלה שלו כאן, מאוד הזדהיתי איתן).

הטיפול עזר לי לצאת קצת מההכחשה. זה היה כרוך בהרבה סבל. הרבה מניפולציות מצד המטפל, איומים בגירושין מצד אשתי (בהנחייתו). עד היום שנינו, אני ואשתי, מעדיפים להדחיק עמוק פנימה את השנים הכואבות הללו. 

***

הטיפול נמשך כשנתיים, עלה הרבה כסף (שגרם לי ולאשתי לעבוד קשה בעבודות מזדמנות, למרות ששנינו היינו בלימודים באותה תקופה), והשאיר אותי נקי למשך התקופה הארוכה בחיי. לפני שהגעתי לתכנית הייתי בטוח שמדובר בחצי שנה, היום אני חושב שאולי זה היה פחות, אבל אז זה היה נראה לי המון זמן. באותה תקופה לא ספרתי נקיות. פחדתי. תמיד כשהתחלתי לבדוק כמה זמן אני כבר נקי, זה היה בשבילי אות לתחילת גל הנפילות הבא (גם בתחילת הדרך שלי בתכנית מאוד פחדתי מכך. גם היום אבל הרבה פחות). יכול להיות שפחדתי שכשאספור את ימי הנקיות, אלוקים "ישים לב" שאני נקי תקופה ארוכה, ואז יביא אותי לידי ניסיון וביזיון...

בתקופת הנקיות הארוכה שבמהלך הטיפול ממש "חנקתי" את עצמי, והתחלתי להיות מוצף רגשות שליליים וכעסים שלא ידעתי את פשרם. הסברתי לעצמי כל מיני הסברים רוחניים על כך שמי שעוזב את הקלקול במידת החסד והתאווה, מגיע לקלקול במידה ההפוכה, מידת הגבורה והכעס (נתליתי בדברים של ר' צדוק). 

***

אחרי אותה תקופה של נקיות חזרתי להשתמש. הפעם הצלחתי להישאר נקי למשך פרקי זמן ארוכים יותר. גם למדתי לשקר טוב יותר. בתחילה, אשתי הייתה יודעת מהמבט הכאוב שעל פניי שנפלתי שוב (היום אני מבין שזה היה חלק מהמחלה שלי, הרצון שלא לסחוב את זה לבד. שהיא תסחב יחד איתי את המשא הכבד הזה. אני מאוד מבין היום את ההמלצה בתכנית 12 הצעדים, שלא לרוץ לשתף בהתרגשות את האשה).

באחת השיחות עם המטפל הבנתי שאני פשוט נוהג בטיפשות כשאני מודה שנפלתי, וכשנשאבתי שוב לתוך המערבולת, התחלתי לנהוג ב"חכמה" רבה יותר.מידי פעם אשתי גילתה שאני שוב בתוך זה, ועברנו משבר קשה. כמובן שהבטחתי שהפעם אני לוקח את עצמי בידיים לעולם ועד.

היו המון רגעים כואבים שאני מעדיף לשכוח. כמו זה שניצבתי עם ילד קטן בזרועותיי מול ארון הקודש וביקשתי רחמים. כמו ניהול שיחה עם אשתי שבה אני מביע את הכאב שלי על המצב ואת הרצון לחזור לטיפול, כאשר לפני ואחרי השיחה איתה אני בשיחות של תאווה, מבלי יכולת לעצור. 

***

יום אחד, הזדמן לי לקרוא באחד מעלוני השבת על כך שהרב יהושע שפירא מוביל דרך חדשנית להישאר נקי, שהנחת היסוד שלה היא שרק אלוקים יכול לקבוע אם אהיה נקי או לא.

זה היה נשמע לי מופרך ומטומטם לחלוטין. אם עכשיו, שאני מנסה בכל כוחי להישאר נקי, אני לא מצליח, מה יהיה אם אתיר את הרסן לגמרי? אני הרי הולך לחצות את כל הגבולות! לא יהיה שום דבר שיעצור אותי.

טוב, במחשבה שנייה, הלוואי שלפחות אשתי תתחבר לרעיון הזה, זה יוריד ממני את כל הכאב שהתגובות שלה מוסיפות להררי הכאב האישי שלי. אבל אני אישית יודע (!) שדבר כזה בשום פנים ואופן לא יכול לעבוד. כך הייתי (ועודני, אך במידה מעודנת יותר) – אחד שיודע שמשהו בשום אופן לא יעבוד מבלי לנסות אותו.

***

ככל שחלפו השנים בשדות השימוש, כך כבתה התקווה שהייתה לי שיום אחד זה יהיה מאחוריי. למרות ההכחשה הגדולה, התחלתי להבין בתוך תוכי, שאף פעם לא אסיים עם זה. הלוואי שאפול רק פעם בחצי שנה, זו תהיה התקדמות גדולה. כך גם הבנתי מהרבנים. אם לא למגר לגמרי את הנפילות, לפחות להפחית תדירות. למלא את הראש בעיסוק בדברים חיוביים.

את מקום התקווה שתמיד הייתה לי, החל לתפוס אבדן טעם בחיים. הרגשה חזקה וכואבת גם פיזית ש"טוב מותי מחיי" שהלכה והתגברה משימוש אחד למשנהו.

עוד משהו שסדק אותי יותר, היה היציאה מכותלי בית המדרש. בדיעבד אני מבין כמה בית המדרש היווה כר ומצע פורה, חמים ונוח, לגידול בקטריות מחלת ההתמכרות שלי. להבריז לחברותא בשביל להשתמש במשך שעות ולגמגם איזה תירוץ, או ללמוד בלי חברותא ולהיעדר סדרים וימים שלימים כדי להשתמש, לא היה דבר מסובך.לעומת זאת, להפסיד זמן מהעבודה בשביל שימוש, ולגמגם תירוצים לבוס, או להגיע מרוקן לגמרי אחרי שימוש, בצורה שאני לא יכול לתפקד כראוי – אלה היו דברים שהמחישו לי יותר את אבדן השליטה על חיי.

כל עוד הייתי בבית המדרש, הייתי בתוך בועה מנותקת, כשיצאתי לעבודה היא החלה להתנפץ אל סלע המציאות. התחלתי לראות יותר איך התאווה משביתה אותי לגמרי מהאפשרות להתנהל בצורה עקבית באיזה שהוא תחום של חיי. 

***

[עמכם הסליחה אם יש בקטע זה אי דיוקים. ייתכן ואיני זוכר במדויק את הפרטים].

באחד מגלי הכאב האחרונים, הייתי מחפש תאווה באינטרנט, ברמת ההגנה הגבוהה ביותר של "אינטרנט רימון" ופעמים רבות הגעתי לתוצאות מאתר "שמור עיניך"...  באחת הפעמים קראתי פוסט שבו חבר מספר על כך שהוא חוטא ולא חולה, שהתפרסם באחד האתרים החרדיים (אני חושב ש"סוד הכניעה" אחראי לפוסט הזה) ומאוד התרגשתי מהתוכן, מהקבלה ומהחיבוק שהיו שם. מהשדר הזה שאני לא אדם רע. אני רק אדם במלכוד, שלא יודע איך לצאת.

בפעם אחרת, הגעתי לאתר "שמור עיניך" עצמו. אז היה בדף הבית סקר שבו הנשאלים נדרשו לענות אם לא ניסו להפסיק / אם ניסו ולבד והצליחו / אם ניסו לבד ולא הצליחו אם הם חברים ב"שמור עיניך" והצליחו להפסיק. היה רשום מספר של למעלה מ-1,000 חברים שהצטרפו ל"שמור עיניך" והצליחו להפסיק. זה היה נשמע לי חארטה. בלבולי מוח. בטח אין להם בעייה כמו שלי יש. אף אחד עם בעייה כמו שלי לא יכול להפסיק רק מהצטרפות לאיזה אתר.

בכלל, האתר היה נראה לי "חרדי שמרני" כזה, במובן של חשיבה צרת אופקים. בטח יביאו לי איזה ציטוט מלחיץ מ"טהרת הקודש" או ציטוט מחזק מ"ליקוטי מוהר"ן".באותה העת, באמת ובתמים, לא האמנתי שיש משהו חדש שיכולים ללמד אותי. הרי קניתי את כל הספרים העוסקים בנושא, ואף אחד לא עזר לי להישאר בהפסקה לאורך זמן. תמיד חיפשתי את הספר / השיר / הרעיון המושלם, שיחבר אותי למסלול הנכון ויפתור לי את הבעייה אחת לתמיד. אבל אף פעם לא מצאתי. אז אם אני לא מצאתי, כנראה שאין ספר כזה. הייתי שנתיים בטיפול רציני. אז אם הטיפול לא הצליח, כנראה ששום עבודה רוחנית לא באמת תצליח.

בסבב השלישי, נואש מתמיד הגעתי לאתר וקראתי פוסטים של חברים. הסיפור האישי של "נתן במתנה", בו הוא מספר על כך ש"ירד לו האסימון" שלא כזה מופרך שהוא יילך לזונה, ואז זה יהפוך להיות אופי השימוש הקבוע שלו – היכה בי חזק, והסיר קצת מההכחשה שלי. המסר היה כל כך חד. כל כך נכון. זה יכול לקרות גם לי. באמת. הרי כל גבול שחציתי לא רציתי לחצות. אז מי ערב לי שלא אחצה גם את הגבול הזה? (היום אני מבין, שבהחלט ייתכן שאך כפסע היה ביני ובין המוות הזה).

עוד משהו שמאוד ריגש אותי, הייתה הקבלה של אשתו, המתוארת באותו סיפור אישי. אשתו שאמרה "נתן במתנה, גם אם תלך לזונות אני לא אעזוב אותך. אני אוהבת אותך". התרגשתי עד דמעות. וגם קינאתי.

נרשמתי לאתר והחלטתי החלטה נחושה לאמץ את כל הכלים שבו. מאיפה גייסתי את ההחלטה הזו, איני יודע. פשוט חסד אלוקים פשוט. נרשמתי לטבלת התשעים יום ולמייל היומי, המשכתי להתגלגל בין הפוסטים, קורא אותם ואת המייל היומי בשקיקה רבה. עולם חדש נגלה בפניי.הפוסט המכונן של שינוי הגישה שלי, היה של "סוד הכניעה". הוא המשיל את ההתמודדות עם התאווה לגלי ים סוערים, במקום להתנפץ אל תוך הגל, צריך פשוט להוריד את הראש. התחלתי לתרגל את הטכניקה הזו. בכל פעם שעשיתי זאת חשתי ממש התרגשות פיזית בחזה, כמו ההתרגשות כשנראית באופק אופציה "טובה" לשימוש.

ביום השלישי שלי באתר פתחתי יומן מסע. התחלתי בשיתוף טכני של ימי הנקיות שלי, ובתקופות מסוימות הדבר התפתח לשיתופים ארוכים שבהם אני חש בזמן שאני מקליד שיש מי שמקשיב לי כעת. עד היום היומן הוא אחד הכלים שממש עוזרים לי להישאר מחובר למה שקורה, לפרוק את המטענים הרגשיים שלי, ולקבל עידוד מחברים טובים לדרך. פתיחת היומן גם הובילה לכך שקיבלתי מספרי טלפון של חברים מחלימים שחזקו אותו וליוו אותי בתחילת הדרך.

יצרתי קשר עם מוקד הסיוע הטלפוני של האתר, כדי לברר על מטפל מצליח, ובעקבות השיחה עם האיש הנחמד מעבר לקו, החלטתי ללכת לקבוצה חיה (לאחר התייעצות וברכת הדרך מהרב שלי ומפסיכולוג שלמדתי קורס אצלו ואני מאוד מעריך).

***

תחילה העדפתי ללכת לקבוצה ברמת-גן (שאינה של "שמור עיניך") ששמעתי שנמצאת תחת הדרכתו של הרב יהושע שפירא. סברתי שהקבוצה של "שמור עיניך" מכילה מן הסתם רק חרדים, ולא ארגיש שם בנוח (היום אני מרגיש מאוד מחובר לחברים מכל המגזרים. ואדרבה, לעיתים דווקא הקשר עם מישהו ממגזר אחד חזק יותר.שנינו שמים את ההיבטים החיצוניים בצד, ומתחברים במחוזות פנימיים עמוקים. האמת שבחיבור הזה בולטת על רקע ההבדל המגזרי).

בחסד אלוקים האוהב, משהו עם הקבוצה שבהדרכת הרב שפירא לא הסתדר באותו שבוע (אני חושב שלא היה מי שיקבל אותי כחבר חדש). החלטתי לא להתמהמה והגעתי במקום לקבוצת "שמור עיניך" בירושלים, כשאני נקי שבוע ימים (אני מאוד שמח שזה קרה, כי  לפי מה שהבנתי מחברים שהיו באותה קבוצה ברמת גן, היא מתנהלת באופן שונה. קבוצת "שמור עיניך" היא משהו הרבה יותר יעיל בשבילי).

כשהגעתי לקבוצה חשבתי לעצמי: "מה לי ולאנשים המוזרים האלה?". היו שם אנשים בגילאים שונים, ממגזרים שונים. לכמה מהם התחברתי במהלך הקבוצה. לכמה ממש לא. המדהים הוא שלאחר כמה מפגשים חשתי אהבה והערכה גדולה לכולם, ובאופן מיוחד לכאלה שבתחילה לא התחברתי אליהם.

הקבוצה נפתחה בסבב, בו כל אחד מציג את עצמו בשמו הפרטי, אומר שהוא מכור לתאווה, וכמה זמן הוא נקי. חלק מן הנוכחים אפילו הצמידו לשמם את המילה המעוררת חלחלה "סקסוהוליסט". איך הם מסוגלים להוציא מהפה מילה כזו? (האמת, שגם באתר כשקראתי בחתימה של "סוד הכניעה" שהוא "סקסוהוליסט בהחלמה" זה עשה לי ממש רע...).

לכל אחד מהחברים מוחאים כפיים בהתלהבות. נראה לי משונה וקצת תינוקי. כרגע, כחבר חדש, אסור לי להשתתף. רק בסוף הקבוצה אציג את עצמי. היום אני הרבה יותר מבין מאיפה הנהלים של הקבוצה באים, ומאוד מתחבר למה שקורה שם. זה לא לקח הרבה זמן. כל שפה חדשה אחרת, היה לוקח לי זמן רב יותר ללמוד...

אחד הדברים המרגשים בשבילי בקבוצה, היה לפגוש את כל ה"מותגים" מהפורום, שאת דבריהם בלעתי בצמא גדול. הנה נתן במתנה! והנה הושיעה נא! ומוטי ראוי!... אחרי כמה מפגשים חיברתי עוד כמה כינויים לפרצופים...

היה ברור לי מקריאה באתר, שאני צריך לצאת מהקבוצה הראשונה שלי עם ספונסר. היחיד שהציע את עצמו היא מישהו שלא כל כך התחברתי אליו, שבדיוק סיים 90 יום אבל היה ברור לי שאני הולך על זה (אחרי חודש ומשהו הוא עזב את התכנית. לשמחתי היה ברור לי שאסור לי להיות בלי ספונסר, וכבר באותו יום מצאתי מישהו אחר, שהדריך אותי במשך תקופה ארוכה).

***

נס גדול היה להגיע ל"שמור עיניך". נס גדול יותר היה להמשיך להגיע, נס להמשיך להישאר נקי, עוד יום ועוד יום. ניסים רבים נוספו מאז, בכל תחומי החיים, לשרשרת הניסים הארוכה והאינסופית, לרכבת ההפתעות של אלוקים. 

אלוקים הביא אותי לכאן בידו הגדולה, והשאיר אותי נקי, בידו החזקה, במשך שנתיים ימים.

אני אסיר תודה לך, ומתחנן בפניך – השאר אותי על הרכבת המופלאה הזו. אל תעזבני. אל תתני לרדת מן הפסים, ולהתנפץ שוב אל סלעי המחלה.

"בידך אפקיד רוחי. פדית אותי ה' אל אמת".

ברוך אתה ה' שעשית לי ניסי ניסים באתר הזה.

 

מזל-טוב חברי היקר עד מאוד!!
עד 120 שנה נקיות לפחות (מי יודע עם השאיפות הארכת תוחלת החיים אולי נוסיף עוד כמה אפסים..)

אם אכתוב את כל הנקודות שהרגשתי שדיברת עליי אצטרך להעתיק מחדש כמעט את כל המאמר,
אז רק אומר שסיפור חייך ממש נוגע בי בכל תחנות חיי, ואני רואה בך דוגמה להמון מעלות טובות שברצוני לרכוש בעזרתו יתברך ויתעלה.

ובהזדמנות זו תודה רבה על כל מאמריך פה, המחכימים והמחלימים,
תענוג צרוף לקרוא את דבריך (בדר"כ.. בכל זאת מקצת שבחו במקלדת. )

באהבה רבה - 'פנימה' 

וואי טהרני, איזה פוסט! התרגשתי, הזדהיתי עם חלק מהדברים, אני מהאלה שהתחברת אליהם או לא?

אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעת, הגעתי שבוע לפניך ועדיין הייתי בהלם מהאנשים המוזרים האלה.
אני אסיר תודה על הדרך המדהימה הזאת, אסיר תודה על החברים שבדרך החברים שהגיעו מלפני לתכנית ואלה שהגיעו אחרי, בלעדיכם לא הייתי זוכה לציין איתך טהרני בימים אלה שנתיים של ניקיון, ולא רק ניקיון אלה גם מפוכחות והתקדמות בכל שטחי חיי.

עוד משהו שרציתי לשתף זה שהאמת שאני מקנא ביכולת ההתבטאות שלך בכתב, מתפלל לאלוהים לקבל ולשמוח במי שאני איך שאני.

תודה רבה פנימה. מעריך מאוד את השקעתך ופירגוניך הרבים כאן בפורום.

עד 120 נשמע כל כך לא אפשרי. אבל לפני שנתיים, שנתיים נשמעו לא פחות לא אפשרי. אלוקים בחסדו יכול. מי ייתן ואפנה אליו כל ימיי.

לא הבנתי את ה"בדר"כ". אם "מקצת שבחו במקלדת" אז לכאורה זה הזמן גם לעקוץ אותי קצת, לא?

אדם הראשון,
adam1 כתב on בלתי ידוע:

אני אגיד לך את האמת היום אני כבר לא מתבייש במחלה שלי, אם את השיחות הראשונות לשמור עיניך עשיתי בקצה של הישוב ואף מעבר לזה היום אין לי בעיה להזדהות פה בשם המלא שלי כולל שם המשפחה אם הייתי יודע שזה יעזור.

תודה רבה על הפרגונים 'טהרני' היקר,

התכוונתי ש'רק' בדר"כ זה תענוג צרוף, לפעמים לא..

במבט שני יש בך כ"כ הרבה מעבר לכתיבתך,
שאוכל להודות שזה תמיד תענוג צרוף לקרוא את דבריך,
ועדיין לא אחרוג מ'המקצת'..

תודה שוב על הכל והמשך החלמה שמחה לכולנו

קראתי בשקיקה

תודה על השיתוף

תודה גם ממני, מאד נהניתי מהדברים ומהמסרים שכתבת.

תוך קריאת הדברים התבסס אצלי איזשהו רעיון לגבי "מה מפריע לך" הקודם המדובר
אם תרצה, ורק אם באמת תרצה () ארשום לך (היכן שתרצה) מה יצא לי...

בהצלחה ושנזכה ללמוד אחד מהשני עד 120! (אני בינתיים אסתפק בשנתיים...)