בס"ד

"תהיה אנוכי, תעזור לאחרים". זה מה שמעתי ממתי שהגעתי להחלמה. היה מי שהגדיל לעשות ואמר לי: "האנוכיות לא הולכת לשום מקום", אתה תלמד לעשות איתה ועם שאר פגמי האופי שהאלוקים לא יקח ממך, דברים טובים". לדידי זו האמת לאמיתה. מי שרוצה לסדר לעצמו את הביטוח הכי טוב שיש מפני נפילה, צריך לדאוג לאחרים.

החודש האחרון שלי בשמור עינך הוכיח לי את זה פעם נוספת.

כחלק מהתפקיד החדש שלי כמנהל הפורום פניתי לכמה וכמה מהחברים הוותיקים שהיו ואינם. המטרה המוצהרת היתה לבקש מהם שישקיעו מזמנם למען המקום שכל כך תרם להם, להזכיר להם שיש עוד שרוצים וזקוקים להושטת יד. פניתי למי שהיו עימי בקשר בשלוש וחצי השנים האחרונות ונעלמו, והצעתי שיחזרו "הביתה". שיקפצו מדי פעם לומר שלום. קיבלתי לא מעט תגובות, והן היו מגוונות:

היו כאלה שבאמת המשיכו הלאה. עזבו את הפורום מתוך החלמה – "המרחב הקיברנטי" לא בשבילי. 'אני צריך להתנהג כמו בהתאם למצב שלי' קרץ לי מאן דהו, זה מה ששמעתי ממך כל הזמן. חיבקתי אותו בחום. היו גם כאלה שהתנצלו על ששכחו והבטיחו לשוב. היו שמלמלו שאין להם פנאי והבטיחו שינסו למצוא אותו. קיבלתי תשובות גם בנוסח – "תודה שזכרת אותי, הפחתתי את הפעילות שלי כי יש לי עיסוקים נוספים". היו לצערי גם כאלו שלא ענו לי.

אבל היו גם כמה תגובות שהעבירו בי צמרמורת.

"אני בסחרור ולא מצליח להשתחרר ממנו". "אין לי פרצוף להראות את עצמי בקבוצות אחרי שכל כך השתמשתי". "התייאשתי מהתוכנית, מאנשים, מהחיים. נדפקתי. זהו". "אמות משומש". "אין לי כוח להתחיל עוד פעם". "כשאגיע למעלה אני אגיד שניסיתי כמה שיכולתי. הניסוי נכשל, לא יכול יותר". ועוד.

הקשבתי. את המעט שיכולתי אמרתי – "אחי, אתה עוד צעיר, יש תקווה". בוא נראה מה כן אפשר לעשות". היו גם מי שבאמת ניסו והתחילו להשמיע קולות של חיים. וגם עבור אלו שלא היו לי מילים לומר, היה מה לעשות, יכולתי לשמוע. שמעתי. הייתי איתם בכאב, בתסכול, במבוכה ובבלבול, וגם בהודאה. של בני שיחי לי על שזכרתי. שפניתי. שהיה מי שזכר שהם קיימים, שלפחות פעם היו. פתאום, מישהו חשב עליהם. והיתה גם הודאה שלי להם, על שהזכירו לי מהיכן באתי ולאן אינני רוצה לחזור. שאין מה לחפש שם. שהביצה הטובענית של התאווה כבר לא תחזור להיות פתרון.

התיישבתי ליד המקלדת ושאלתי אותי – מה עוד ניתן לעשות למען האחים שלנו? למען מי שנמצא שם ולא מצליח. למען מי שהצליח ונסוג, באמת שעשיתי דיי? ההייתי "אנוכי" וחיפשתי איך לעזור לעוד מישהו?!

משאלה אחת מנקרת לי ללא הרף בראשי:

את אחיי אני מבקש, הגידו לי, אלו שהתכתבתי איתם יום יום שעה שעה, היכן הם רועים?!

עכשיו מתנגנת לי בראש המנגינה...
בעז"ה ושבו בנים לגבולם

תודה על השיתוף.

רק בשביל הצמרמורת והדמעה שפרצה והכאב לקרוא על אלו שהיו ואינם היה שווה לבוא לכאן שוב.

אני כל הזמן צריך לאחוז בשני הקצוות. איפה הייתי ולאן אני לא רוצה לחזור. איפה אני היום ומה אני רוצה עוד.

כואב לי לקרוא את זה. היום אני מבין כמה כאב זה. במובן מסויים זה כואב יותר ממות פיזי. זה חיים תחת מתקפת טילים תמידית.

מתפלל לאבא אוהב שיעזור להם. יאיר להם. הגיע זמן הגאולה ''כשיגיע הזמן...'' (אוטוטו ויגש.. לוידע איך יוצרים פה קישור לפוסט)

כואב.
קשה לי לקרוא את זה.
לא יודע מה לומר

נתן במתנה

מתחבר למגיב הקודם, זה כואב מאוד על אלו שנפלו, אבל אני מסתכל על החלמה העולמית ב sa אלו שנקיים עכשיו 25 30 שנה והם מעבירים את המסרים בעולם, התחילו את ההחלמה בגיל 45-50 והם קיבלו את החיים שלהם חזרה, שום גיל אינו מאוחר.

את אחי אנוכי מבקש....

חבר יקר, ראיתי אנשים שקרסו, ראיתי אנשים שנפלו ונבלו, המכנה המשותף לכולם היה ניתוק.

ראיתי אנשים חיים, נושמים שלווים מאושרים, המכנה המשותף לכולם היה חיבור.

בואו נתחבר

אוהב
הושיעה

אחים, היה לי קשה לכתוב את זה. באמת. אבל עזר לי לזכור שכשיוסף הלך במצוות אביו מחברון לשכם והוא לא ראה אותם שם... הוא משיך לחפש. ואז הוא פגש "איש" - את המלאך גבריאל שנשלח לכוון אותו לדותן. כי כך רצתה ההשגחה העליונה. זה היה הסיבוב הנכון לו... בלי זה הירידה למצרים היתה נראית אחרת לחלוטין...

להבנתי כשאנו פוגשים את "האיש" כל מה שאנו צריכים לעושת זה לשאול אותו - מה תבקש... כל השאר שייך למי שלו מלוא הכוח. מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

מאוד מתחבר לתגובה האחרונה שלך, אסירות.
גם לי כואב מאוד על חברי נפשי שהיו, ועינם. עוזר לי לזכור שהסיבה - כי לקח אותו אלוקים. שום דבר לא קורה פה בטעות ואפילו הסבל הזה - יש לו מטרה. אז אני מתאזר בסבלנות, ומשקיע את הכאב בתפילות.
בדיוק השבוע דיברתי עם ידיד נפש שהלך לנסות משהו אחר ולא רצה שאדבר איתו כמה חודשים טובים. לא היה יום שלא חשבתי עליו. זה הציף אצלי את הכאב הזה ואת ההכרח שלי פשוט לקבל את זה. למרות שאני מרגיש כאילו אני חותך חלקים נמהנשמה שלי ומפקיד אותם אצל אלו שיש לי קשר קרוב איתם, וכשהם הולכים - זה קצת כמו מוות של חלק ממני.
תודה על הדברים.

כואב לקרוא. באמת.

נתב"מ, אהבתי את "לא יודע מה לכתוב", תמים, טהור כזה, פשוט...

אסירותודה
תודה לך על העלאת הדברים חיזקתי אותי מאוד
אני הפסקתי לכתוב ביומן מסע שלי כבר כמה ימים טובים.. ואופ מצאתי את עצמי איפה שלא רציתי להיות
דבריך מזכירים לי וממחישים לי מה עלי לעשות
הדברים שתיארת כואבים ומצערים מאוד
אבל זה מעורר למעשים וזה מה שחשוב
תודה

אני מאוד מתחבר עם הכאב של קודמיי על אנשים שעשו כברת וחזרו לשקוע בתהומות, אצלי זה גורם צמרמורת כי משום מה אני רואה את עצמי משתייך לקבוצה הזאת על אף שעוד לא עשיתי שום צעד רציני להחלמה.

כואב...
חבר יקר שהיה שנים בהחלמה, עם עליות ומורדות, דרש ממני לאחרונה לנתק מגע ממנו.
לא יודע אם הוא בתהליך של עליה או בתהליך של מורד.

רק להיום אני מתחנן להשפעה טובה על מי שאני יכול להשפיע על ההחלמה שלו, בראש ובראשונה - על עצמי.
אין לי אלא להיות כאן, להיות כאן למעני, להיות כאן למענו אם יבקש, להיות כאן למען אלוק'.

מבקש את התבונה להבחין בין מה שביכולתי לשנות ובין מה שלא, ואת הגבורה והענווה לפעול בהתאם.

תודה אנשים. היום חשבתי לי שהדבר החשוב בסיפור הזה הוא לבקש את האחים שלי בתוכי. שיהיה לי הרצון והנכונות להגיד "איפה הם רועים". התפקיד שלי זה לכאוב את זה מספיק בכדי לשאול, התשובות כבר יבואו.

תודה אסירות,
אני באמת מתגעגע לימים האלו, של ההתחלה, התום, התלות שהייתה לי בפורום, החיים שפיכו כאן.

אני חושב אבל שזה לא יעזור כל התחנונים, עד שבאמת האנשים שהיו כאן בעבר יבינו שגם היום המקום הזה צריך אותם והם צריכים את המקום הזה בדיוק כמו בעבר.
זה לא יעזור לצקצק בלשון ולהגיד אוי אוי אוי כמה שזה צודק, כמה שזה כואב, ההחלטות הטובות יתמסמסו אם לא תבוא פעולה מיידית בעקבותיהן.

אין שום הבדל מבחינת פעולות ההחלמה בין מי שנקי יום אחד לבין מי שנקי שנה. שניהם צריכים את אותם הפעולות.

ההבנה צריכה להיות שכשהמקום הזה שומם, גם ההחלמה שלנו שוממה. אני מקבל על עצמי בל"נ רק להיום לקחת אחריות אישית ולנסות לחזור לכאן לפעילות יותר רצינית.
מתפלל לכוח לזה.

שוב תודה רבה.

חברים ותיקים אנשים יקרים
דבריכם אור ותקוה למתחילים
תודה על השקעתכם

יאיר ה' באורו לכם בכל דרכיכם