חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה, הוא לקיחת אחריות רבה יותר בכל הנוגע לסדרי הבית. מאז תחילת הדרך שלי בתכנית, אני מוצא את עצמי יותר עוזר בבית. אמנם, לא בצורה עקבית וסדירה כל כך (כמו כל הדברים אצלי), אבל הדברים הם בתהליך של התקדמות.

באופן טבעי, כאשר עוסקים בדבר מסוים, עולות תובנות רבות לגביו. פעמים רבות אני מוצא את עצמי קושר תובנות שונות לגבי סדרי הבית, לתובנות מקבילות לגבי התכנית. לשם כך החלטתי לפתוח את השרשור הזה.

האמת היא, שתכננתי שפוסטים אחרים ייכתבו כאן לפני הפוסט הבעל"ט, הראשון בסדרה, אך איכשהו הבוקר התיישבתי לכתוב דווקא אותו, ולכן לו משפט הבכורה (כנראה, שסדר אמיתי ונכון מצריך קצת נכונות להתגמש ולהכיל בלאגן סביר...).

קריאה נעימה, ויהי רצון שתכניה יהיו חלק מנעימת חיינו המתנגנת דבר יום ביומו.

נסו לדמיין מציאות שבה אשה מנקה את הבית, אבל – מתמקדת רק בפינות. היא מזיזה את הספות והמקרר ומנקה מאחוריהם, מנקה את כל הפנלים, אבל את המרכז, את לב לבו של הבית – היא משאירה מלוכלך. האם הבית נקי או מלוכלך? אני חושב שהתשובה ברורה...

[אני באופן אישי חווה את העיקרון הזה לפעמים, כאשר אשתי משקיעה זמן רב בניקיון הבית, אבל הכלים בכיור ורצפת הסלון המלוכלכת הם לא בראש סדרי העדיפויות שלה. היא מעדיפה להתחיל בכל מיני פרוייקטים בתוך הארונות. כשאני מגיע הביתה, היא מתנצלת: "לא רואים שניקיתי, אבל עשיתי הרבה...". אני מנסה לשכנע אותה שהדבר הראשון צריך להיות מטבח וסלון, אבל לצערי לא כל כך מצליח. מבקש מאלוקים ללמוד ענווה ולמסור את ניהול העניין, ואת התוצאות שלו לידיו].

גם בעבודה הרוחנית שלי בתוכנית יכולה להתרחש תופעה דומה. אני יכול לעסוק בהתלהבות אך ורק בכל מיני עניינים שהם חשובים מאוד, אבל צדדיים יחסית. לעסוק בעניינים שהם לא לב התכנית (למשל, כתיבת פוסטים בפורום, במקום צעדי 3-4 דחופים שעליי לעשות כעת).

כאשר אני מזניח את "לב לבו של הבית", את העבודה הרוחנית שלי, את הטיפול בפגמי האופי, את עבודת הצעדים, אני במצב מסוכן. כשאני עוזב את העיקר, את המרכז, ונצמד לטפל, לפינות – התאווה מחכה לי מעבר לפינה.

אני צריך לטפל בשורשי הבעיה העמוקה שיש לי. כאשר אני מזניח את הטיפול בשורשים, ומעדיף על פניו את גיזום הענפים, העלים או הפירות (דבר שהוא באמת יותר קל ויותר כיף. הרבה יותר נחמד לעבוד עם מזמרה מאשר עם מעדר...) – במוקדם או במאוחר התאווה יכולה לצמוח שוב, ואפילו ביתר שאת וביתר עוז. הרי כל גנן מתחיל יודע, שגיזום משביח את העץ וגורם לו צמיחה חזקה ובריאה (במקרה שלנו: חולה...) יותר.

אלוקים נתן לנו מלאי שעות מוגבל ומלאי אנרגיה מוגבל בכל יום. עלינו לשים לב, שאנו משקיעים אותם בצורה נכונה, בדברים העיקריים והחשובים ביותר. ואם יש לנו ספק לגבי סדרי העדיפויות הנכונים, עלינו לבקש הכוונה, מאלוקים ומחברים בעלי ניסיון.

באחת הפעמים, שבהן שזכיתי להתעוררות רוחנית (בלי שמץ של מירכאות!) ,של סידור וניקיון הבית למשך כמה שעות – נתקלתי באיזשהו חפץ נחמד, לא יקר, אבל גדול במימדיו, שאשתי קנתה לילדים מוטל על הרצפה, כאבן שאין לה הופכין. "רגע!", חשבתי לעצמי, "הסיטואציה הזו מוכרת לי! כבר ראיתי אותו כך לאחרונה, אפילו כמה פעמים, הרמתי אותו, החזרתי למקום, וכעת – שוב?"

ומתוך אותה מחשבה ראשונה הפציעה מחשבה שנייה, עמוקה וחדה יותר: "רגע, הוא משרת אותי, או אני משרת אותו?" הרי החפץ הזה נקנה כדי שיהיה נחמד לילדים שלי. כדי לשרת אותי. אותנו. אבל אם כל הזמן אני נאלץ להתכופף ולהרים אותו, שוב ושוב ושוב, הרי שהתהפכו היוצרות, ובמקום שהוא ישרת אותי, אני משרת אותו. וזה, הרי, לא מתקבל על הדעת!".

בהחלטיות, נטלתי את החפץ והשלכתי אותו בממקומו הראוי לו – בפח האשפה... אשתי חזרה הביתה ותמהה על החפץ המונח בשקית הזבל. הסברתי לה בקצרה את הרציונאל, והיא הגיבה: "אבל הילדים נהנים מזה". "בסדר גמור", השבתי, "אבל זה לא צריך לייצר לי עוד עבודה. אם את רוצה תוציאי ותדאגי (כשאני לא נמצא), שהם יחזירו את זה למקום. אבל – אם אמצא אותו על הרצפה עוד פעם, אני זורק אותו סופית. החפץ הזה אמור לשרת אותי, ולא אני אמור לשרת אותו". אשתי הסכימה. (כעבור כמה ימים מצאתי שוב את החפץ על הרצפה. הרמתי, הראתי לה, והשלכתי לפח לצמיתות, בהסכמתה, בצורה נינוחה ולא רוויית טינה. אני אסיר תודה על כך).

***

בתחילת הדרך שלי בתאווה, היה נראה שהיא משרתת אותי, במידה כזו או אחרת. אז נכון, כבר בהתחלה הרגשתי רע, על כך שאני עובר על העבירה החמורה ביותר בתורה, ועל כך שאני רוצח ילדים. אבל במקביל, התאווה הייתה גם משהו שמשרת אותי, לא רק משהו שגורם לי רגשות אשמה.

אני זוכר, שבפגישה הראשונה שלי אצל המטפל, שקיוויתי שימצא פתרון לבעיה שממנה אני סובל זמן כה רב, הוא שאל אותי, מה אני מוצא בה, בתאווה. חשבתי וחשבתי, עד שלבסוף הגעתי להגדרה שהניחה את דעתי והשבתי: "יש בזה משהו קסום". ואכן, במשך שנים היה בזה, ועדיין יש בזה, משהו קסום, משהו שמעביר אותי למחוזות (מדומים ושקריים) של עונג. ממש "אור אין סוף" ("האלוהים השלילי שלי"...).

אבל באיזה שהוא שלב, הסבל שהתאווה גרמה לי גבר על העונג שהיא הסבה לי. במקום שהיא תשרת אותי, אני התחלתי להיות עבד שלה, ו"נוגשת העבדים" הזו (ראו בספר הלבן, עמ' 42) ממש היכתה בי ללא רחם. המצב הזה גרם לי לחפש דרך להיפטר מן התאווה ומן הסבל שהיא גורמת לי. כל פעם ניסיתי "להשליך אותה לפח", אבל אף פעם לא הצלחתי. (אני מכיר חבר עם סיפור קשה, שמספר שהוא הגיע למצב שבו היה בוכה בדמעות במשך כשעה, כל הנסיעה אל המקום שבו התכוון ליפול, ואחר כך היה בוכה כל הדרך חזור. אבל הסבל הזה לא עזר לו להפסיק).

הייתי כמו ילד קטנטן, שעומד ליד הפח עצום המימדים שבחוץ ("הצפרדע"), ולא מצליח להגיע אליו. הייתי חייב את ה"מבוגר", את הכוח הגדול ממני עצמי, שיעזור לי לוותר על שקית הזבל המנופחת של התאווה (בכלל, התאווה מנפחת דברים בלי פרופורציה...) ולהשליך אותה לפח על בסיס יומיומי.

אין יום שבו אני יכול לעשות זאת לבד. אני קטן מדי, והפח הוא ממש גבוה בשבילי. האמת, שתמיד אשאר כזה. הפתח של הפח הוא ממש גבוה, והשקית כל כך כבידה... ברגע שאחשוב ש"הנה, אעלה על כסא, או אמצא דרך אחרת לעשות זאת בעצמי", אני בסכנה גדולה שאשאר עם השקית המסריחה. אולי איכשהו אפילו אמצא את עצמי בסוף מונח עמוק בתוך אותה שקית קטלנית, מבלי יכולת לצאת. הסרבול הנפשי שלי בהחלט מאפשר לדברים כאלה לקרות.

שנים הייתי ילד עקשן. ממש התעקשתי ש"אני יכול לבד!" ואני לא רוצה שיעזרו לי. גם כשביקשתי עזרה, לא באמת התכוונתי. וכנראה, ההורה האחראי שליווה אותי לאורך כל הדרך המסריחה (והכואבת) הזו, הבין שאני עדיין לא באמת מבקש, ולא טוב לצמיחה האישית שלי להתערב בשלב הזה.

באיזה שהוא שלב, גם אני, העקשן כל כך, נשברתי. הבנתי שבאמת אין לי שום סיכוי, ודווקא אז, באופן פלאי, פתאום הצלחתי. טוב, הצלחנו. אני ואבא ביחד. ואם להיות כנה – בעיקר הוא, אבל הוא נתן לי להרגיש שותף. זו באמת הרגשה טובה.

***

אסיר תודה לאלוקים על הפוסט הזה ועל כל המשלים שבו. ממש לא תכננתי שהוא יתגלגל לאן שהתגלגל. התכנון שלי היה רק להסביר את העיקרון שבכותרת. תודה לך! ממש נהניתי לקרוא...

להשלמת הדברים, אני רוצה להביא כאן כמה ציטוטים מ"הספר הלבן" (עמ' 37-38):

"עם הזמן, תחושת התענוג מתחילה להיחלש; אנחנו מרגישים פחות הקלה. ההרגל מתחיל לייצר כאב, וכשהכאב גובר על התענוג מתחילים להופיע... מתח, דיכאון, זעם, אשמה ואפילו מצוקה גופנית...

בסוף, ההתמכרות תופסת מקום ראשון לפני הכול, והיכולת שלנו לעבוד, לחיות בעולם האמיתי ולתקשר בצורה נוחה עם אחרים סובלת בהתאם...

בשלבים מתקדמים, ההרגל של ההתמכרות למין הופך למנגנון ההתמודדות העיקרי שלנו ולמקור התענוג היחיד בחיינו. אחר כך הוא כבר לא עוזר לנו להתמודד ומתחיל ליצור בעיות חדשות שצריך להתמודד איתן.

במעגל הקסמים הזה, מה שהיה בעבר התרופה הופך למחלה, מה ששימש קודם כתרופה הופך לרעל, הפתרון הופך לבעיה".