כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.

בקיצור - חוסר אונים זה אלף בית של החלמה.

אבל האמת היא שאני לא חסר אונים. לא רק שאני לא חסר אונים אלא שלחלוטין העסק הזה בידיים שלי. טוב, כמובן שאני לא טיפש כל כך לחשוב שבגלל שאלוקים נתן לי שנתיים וחצי של נקיון והחלמה אז פתאום נהיה לי כח מול התאווה, לא ולא. מול התאווה אני עדיין חסר אונים בדיוק כפי שהייתי ביום בו התרסקתי על הקרקעית וזעקתי בבקשת עזרה. אם אשכח שאני חסר אונים מול התאווה ואפסיק לעשות את הפעולות שמחברות אותי לאלוקים - ברור לי שנפילה זה לא שאלה של האם אלא של מתי (ואפילו לא כל כך שאלה של מתי אלא יותר של כמה...).

ובכל זאת אני שב וחוזר על כך שאני לא חסר אונים. כי למרות שמול התאווה אני חסר אונים, אבל מול הפעולות של ההחלמה אני לא חסר אונים בכלל. נכון שהם קשות, נכון שלא תמיד זה נחמד, אבל כאן זה בידיים שלי. להשתתף בקבוצות, להתייעץ עם הספונסר, להכנע על התאווה, ובעיקר בעיקר לעבוד את הצעדים - אלו הן פעולות שהאחריות עליהן היא שלי באופן בלעדי.

אף אחד לא הבטיח לנו תכנית קלה, ואף אחד גם לא הבטיח לנו שהחיים יהיו הוגנים. אף אחד לא יודע למה אלוקים בחר אדם אחד להיות עשיר ואחד עני, אחד בריא ואחד חולה, אחד נורמלי ואחד מכור לתאווה. אני בודאי לא יודע למה אלוקים בחר אותי להיות חולה, וגם לא מבין למה זכיתי להחלים. אני כן יודע שאלוקים נתן לי אחריות לעשות כל מה שאני יכול כדי להחלים, וכאן הבחירה היא לחלוטין בידיים שלי.

במשך שנים ארוכות התמודדתי עם התאווה בלי שהיה לי סיכוי לנצח. קמתי ונפלתי, קמתי ונפלתי והמשכתי לקום וליפול. בסוף הבנתי שלא משנה כמה חזק אנסה להחזיק מעמד - התוצאה תמיד תהיה נפילה נוספת. הרמתי ידיים ונכנעתי, ואז ביקשתי עזרה - וקיבלתי! העזרה לא היתה שאלוקים לקח ממני את התאווה, אלא שהוא החזיר לי את הבחירה. כעת יש לי בחירה, והיא לא בחירה האם להשתמש בתאווה וליפול או להשתמש בתאווה ולהצליח להישאר נקי. הבחירה היא האם לעשות את הפעולות שיחברו אותי לאלוקים והוא ישמור אותי נקי, או שאתעצל ואשתמש בתירוצים לא לעשות, ואז אחזור אל חוסר האונים מול התאווה.

מול הפעולות, התכנית, הצעדים והעשיה - אני לא חסר אונים. זה בידיים שלי.

ההשתדלות כמובן חשוב להדגיש בידינו. כי גם מול הפעולות אנחנו לפעמים חסרי אונים, מאוד רוצים לבצע וקשה לנו מאוד, כמעט כמו מול התאווה עצמה.

אני מרגיש את עצמי חסר אונים מול הפעולות בדיוק כמו מול התאווה. מה לעשות?

מה ז'תומרת חסר אונים מול פעולות?

איך שאני רואה את זה אצלי - לכל אדם יש סדר עדיפויות בחיים. למשל אני אף פעם לא חסר אונים מול זה שאני לא מוצא זמן לאכול. יעבור יום וחצי של רעב ושום דבר לא יעצור אותי ממנת אוכל הגונה. או למשל אני לא חסר אונים מול להלביש את המכנסיים בבוקר למורות שאני מאד לחוץ.
אם התאווה הזאת באמת הרסה לי את החיים ואני מוכן לעשות הכל (!!) בשביל להחלים ממנה אז אם אומרים לי לעשות פעולה מסויימת שהיא תשאיר אותי נקי, אני לא חסר אונים מולה! אני יכול להגיד שקשה לי למצוא זמן, אני יכול להגיד שבכלל זה קשה אבל זה לא חוסר אונים.

אומר בכנות שהרבה פעמים קשה לי להתחבר למה שכתבתי, זה באמת עבודה וקבלה אמיתית למצב הנורא שלי מול התאווה, מתי שאני חש חלישות בזה אני פשוט משחזר קצת מה היה לפני ככה וככה ימים, ושואל את עצמי, האם אני רוצה לחזור לשם? אם התשובה שלילית אז אני שואל את עצמי שוב, האם אני מוכן לעשות משהו כדי לא לחזור לשם? זה חייב להיות בכנות מוחלטת עם עצמי.
לפעמים שווה קצת להזכר בכאב כדי שיביא לנו תמריץ חזק להתקדם בהחלמה.

יום נקי ומחובר לכולנו!

דבוק בה' היקר,
אשריך שאינך חסר אונים מול הפעולות. אני שמח בשבילך. באמת.
אבל אני חושב שיש לא מעט חברים שמבינים אותי ומרגישים את חוסר האונים שעליו אני מדבר.
אבל לענ"ד יש תמיד פעולות שאנחנו יכולים לבצע אותן, אם כי לא בהכרח אותן פעולות שעליהן דיבר סוד הכניעה. תלוי בכל אחד.
נראה לי שיש עוד מה לכתוב בעניין הזה אך אסתפק בזה לעת עתה.

אני מסכים עם דבוק. יש קשיים, יש דברים לא נעימים, יש פעולות לא נחמדות, אבל אני לא חסר אונים מול כל הדברים האלו.

ההבדל להבנתי פשוט מאוד: מול התאווה, לא משנה כמה חזק ניסיתי, ולא משנה כמה כח רצון גייסתי לכך, ולא משנה כמה באמת רציתי להפסיק - לא יכולתי להפסיק. כדוגמא פשוטה אקח את העובדה שהמשכתי ליפול למרות שידעתי שאם אמשיך עוד קצת אני מפסיד את כל הדברים החשובים לי בחיים, כולל אישה, ילדים, עבודה, מעמד וכן הלאה וכן הלאה.

לכן, כאשר אני אומר שאני חסר אונים מול התאווה, זה לא אומר "קשה לי מול התאווה" וגם לא אומר "מאוד קשה לי מול התאווה" ואפילו לא אומר "נורא נורא קשה לי בהתמודדות מול התאווה". הפירוש של "חסר אונים מול התאווה" היא שאין לי את הכח להתמודד שם, גם כאשר אגייס לצורך כך את כל הכח והרצון שלי. במילים אחרות: זה בלתי אפשרי.

אבל מול הפעולות זה אחרת. נכון, לא תמיד קל לעשות פעולות, לא תמיד יש את הרצון ולא תמיד יש כח לעשות אותם, אבל זה לא חוסר אונים. זה קשה - אבל לא בלתי אפשרי. כי אם ברור לי שבפעולות האלו תלויים החיים שלי - אני יכול לעשות אותם. אם יגידו לי שאם לא אלך לקבוצה אז אפסיד את אשתי והילדים - אמצא את הכח ללכת לקבוצה. אם יגידו לי שבעשיית צעד מסויים תלוי המשך העבודה שלי - אמצא את הכחות להתקשר גם אם זה לא היה נעים.

אקח דוגמא ממשהו שקרוב לליבי. אני משתתף בקבוצה טלפונית כל בוקר בשעה 6:30, ולא תמיד אני הולך לישון בשתיים עשרה, יש פעמים שאני הולך לישון בזמן הרבה יותר קרוב לזמן בו אני צריך להיות בזמן בקבוצה. יש גם פעמים שאני צריך להתחיל לעבוד עוד לפני הזמן של הקבוצה וזה מסבך לי את הענינים, ויש ימים שאין לי איפה לשבת בזמן הקבוצה כי יש לי אורחים בבית ואני לא יכול לדבר בטלפון בשש וחצי בבוקר ולהצהיר שאני סקסוהוליסט. אבל למרות הכל, אני מקפיד להשתתף בקבוצות ומפספס אותן לעיתים נדירות ביותר. אני גם משתדל להגיע בזמן ולהיות עד סיום הקבוצה.

האם זה קל? לא. האם זה תמיד נחמד? לא. האם יש לי תמיד כח לעשות את זה? לא בהכרח. אבל מכיון שזה חשוב לי ואני מבין שאם אני רוצה חיים נורמליים אז אני חייב את זה לעצמי - אז אני עושה את זה. לא בגלל שזה נחמד וכיף, אלא כי זה החיים שלי. אני לא חסר אונים מול הפעולות האלו.

כנוע היקר - אני מאד מבין מה אתה אומר. הדבר הכי קשה בעולם זה בזמן של גל תאווה (לפני שהתחלתי לפעול עליה) להרים טלפון לחבר. אני מאד מאד מזדהה עם זה, עברתי המון בזה, חוויתי גם נפילות קשות בגלל חוסר פעולות בזמן אמת.

יחד עם זאת כמו שסוד הכניעה כתב למעלה יש מושג של קושי גדול ויש קושי עצום אבל חוסר אונים זה משהו אחר לחלוטין. קשה מאד מאד לעשות פעולות במיוחד בזמן אמת, אבל זה לא חוסר אונים. חוסר אונים זה שאין שום סיכוי בעולם מול זה. שוב, סוד כתב את זה יותר טוב ממני..

מה שכן, לפעמים אני מרגיש ריחוק מאד גדול מהפעולות וקושי מטורף להכנס ולהתחיל לעשות. לעניות דעתי הפתרון לזה, פשוט לזכור ולהזכיר שוב ושוב את הסבל ואת המוות שהתאווה הזאת שולחת אותי לשם. אם אסביר לעצמי כמה זה לא בסדר וכמה זה גרוע ומוות וכו' זה לא ימנע ממני להשתמש, אבל בפירוש זה יגרום לי לעשות את הפעולות הנכונות שבכוחו ולא בכוחי אצליח לעבור את הגל הזה בשלום.

מקווה שהסברתי את עצמי בסדר...
יום נקי!

בוקר טוב.

אם אני מבין נכון בבסיס כל התכנית נמצא הרעיון שאני לבדי לא יכול כלום ואני מוכרח את עזרתו של אלוקים בכל פרט ופרט מתחומי חיי. (שאגב, זאת כמובן גם האמת המוחלטת גם למי שלא צועד את הצעדים)

אם כשאני צריך לעשות פעולה כלשהי אני מגייס את כח הרצון שלי במקום לפנות לאלוקים בבקשת עזרה, הרי שמחר אנסה את זה גם ביחס לתאווה.

אנחנו כבני אדם (מכורים ושאינם) חסרי אונים מול כל נשימה ונשימה ומול כל שניה במהלך חיינו ולא יכולים להתקדם מילימטר אחד אפילו בלי עזרת אלוקים.

ההבדל בין ההתמודדות עם התאווה לדברים אחרים הוא לעניות דעתי מלאכותי ולא אמיתי. גם כשאדם הולך למות ל"ע הוא זקוק לעזרת ה' כדי לעשות פעולות התלויות בו להינצל.

אני כותב את הדברים לא מתוך אידיאולוגיות, אלא מתוך מה שלימדו אותי לחיות בתכנית. 

תודה רבה סוד. היה לי לתועלת. להרגשתי בדיוק לכך מכוונת התפילה שלנו למען התבונה. ההבדל בין התאווה לבין הפעולות נעוץ במה שמתחולל בתוכי. מול תאווה אני משתנה. קורה לי משהו אחר שלא מאפשר לי לצאת לפעולה. שם, רק קבלה של חוסר האונים בכללותו, אי מאבק מוחלט, יאפשר יציאה מחודשת לחיים. מה שאין כן אל מול הפעולה או יותר נכון אל מול חוסר הפעולה. שם אינני משתנה במהות. תמיד יש משהו ואפילו מזערי, שאני כן יכול לעשות. ואם באמת אין ביכולתי לעשות מאומה, הרי שזה אכן שייך להתמכרות ישירות.

מי שהאתגר שלו מול פעולות שייך לצעד השביעי - מסירת פגמי האופי ויציאה נחושה לפעולה שיבקש בענווה סיוע ויצא לפעולה. מי שהינו חסר אונים מוחלט גם מול הפעולות הבסיסיות ביותר ידרש לצעד הראשון - ניפוץ הרמאות העצמית, ההכחשה. יבדוק מה כן ביכולתו, לדוגמא: רשימה כנה של מחסומיו, של הקשיים שלו מול הפעולות. רק שלא יאמר שהינו חסר אונים גם מול הבדיקה הזו בעצמה. 

משפט לסיכום, לי אין ספק שגם התובנה הזו היא מתנה, כי כשאני תקוע בתוך המחלה אין סיכוי שאצליח לחוש בזה ולראות את זה. תודה אבא על כל המתנות.

אני אישית מצליח להתגבר על התאווה רק כאשר אני עוצר לרגע ומפנים שאני לבדי חסר אונים מול התאווה, אבל עם עזרת ה' אני יכול להתגבר עליה. רק אז אני נמצא בעמדה שאני יכול להתפלל לה' באמת שייקח ממני את התאווה.

אני מסכים עם זה לחלוטין וזה מה שניסיתי להסביר בתגובה האחרונה שכתבתי.
אי אפשר להגדיר פעולות מסוימות כפעולות שאנחנו לא חסרי אונים מולם. זה דבר אינדיבידואלי. והפעולות שעליהם סוד אמר שהוא לא חסר אונים ייתכן שאני כן חסר אונים מולם וכנראה שהם שייכות להתמכרות שלי.
אבל יש פעולות שאני לא חסר אונים מולם ואותם אני צריך לבצע.

נראה לי שיש כאן בלבול מסויים, לפחות לפי איך שאני מבין את התכנית ואת המושג "חוסר אונים". יתכן כמובן חברים שחווים את הדברים אחרת, אבל אציג את הזווית ראיה שלי לפי מה שעובד עבורי בחסד אלוקים.

ישנם שני מושגים של חוסר אונים. מושג ראשון הוא תיאור מצב עובדתי שבו אני חסר אונים, ואילו המושג השני הוא חוסר אונים כשיטה כללית.

כאשר אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה, זה לא שום ענין רוחני, טריק פסיכולוגי או רעיון תורני, אלא פשוט תיאור עובדתי של מצב נתון. זה כמו לומר שאדם בלי רגליים לא יכול ללכת (עד שיתקינו לו פרוטזות), או כמו לומר שאני לא יכול לקפוץ מהרצפה אל הגג, ולא משנה כמה מסירות נפש אגלה - זה פשוט לא יקרה. נקודה. אם אני מתמודד מול התאווה לבדי - התוצאה תהיה נפילה. זה לא ענין של אמונה, דרך, שיטה או משהו בסגנון אלא פשוט תיאור עובדתי של המצב שלי.

לעומת זאת ישנו מושג של חוסר אונים כגישה בחיים. כאן זה כבר משהו אחר לגמרי, ומדובר על דרך התמודדות עם קשיים - אחת מדרכים רבות אחרות להתמודדות עם קשיים ואתגרים בחיים. ישנן שיטות שמתמקדות דוקא בכך ש"אני יכול", ומנסות להוציא מאיתנו את הכחות הלא מנוצלים שלנו, ולעומת זאת ישנן גישות שאומרות "תוותר, תיכנע, ורק אז יש לך סיכוי".

כאשר מדברים על חוסר אונים כגישה לחיים, לא מדובר על חוסר אונים מוחלט ועובדתי, אלא כאמור זאת גישה להתמודדות עם קשיים ברמות שונות. נניח שאני לא מצליח להתחיל לעבוד למרות שאני מודע לחשיבות והבוס כבר כועס וכו', זה עדיין לא בהכרח מצב של חוסר אונים עובדתי, ויתכן מאוד שעדיין מדובר על קושי (גם אם בדרגת קושי גבוהה), שהדרך להתגבר עליו יכולה להיות בכמה דרכים - ורק אחת מהן היא הדרך של הודאה בחוסר אונים ומסירת הכל לידי אלוקים.

לכן, לומר שההבדל בין חוסר האונים מול התאווה לבין חוסר אונים מול כל דבר אחר בחיים הוא הבדל מלאכותי - זאת תהיה קביעה לא נכונה לחלוטין. נכון שגם כדי לנשום אני צריך את עזרת אלוקים, אבל כשהוא ברא אותי הוא נתן לי את הכחות לנשום (בכחות עצמי) ואני לא חסר אונים מול כל נשימה. לעומת זאת ישנם אנשים שנולדו חולים, והם חסרי אונים מול כל נשימה, ובלי מכשירים שיעזרו להם - הם יאבדו את חייהם כי הם לא יכולים לנשום בכחות עצמם.

יתירה מזו, לעניות דעתי ישנה סכנה בחיים שמבוססים רק על הגישה של חוסר אונים, כיון שאלוקים נתן לנו גם כחות להתמודדות. אני לא יודע איזו גישה צודקת ואיזו שגויה, אבל נראה די הגיוני שיש צורך בשתי הגישות, כאשר בחלק מהמקומות אנחנו מוציאים מהכח אל הפועל את הכחות החבויים בנו, ובחלק מהמקרים אנחנו נכנעים ומודים בחוסר הכח שלנו ומבקשים עזרה מאלוקים (ובכל חוג בתוך היהדות עצמה ישנם התחייסויות לשתי השיטות, וכל אחד יכול לבדוק איך הם נקראות ומתורגמות בחוג שבו הוא גדל והתחנך).

לסיכום, אי אפשר להשוות את חוסר האונים מול התאווה, לחוסר האונים מול הפעולות. ההתמודדות שלי מול התאווה היא רק הכניעה והויתור, כיון שכל כח בעולם שאגייס יפעל רק לרעתי, ולכן אני צריך לפנות לכח גדול ממני שיעזור לי. לעומת זאת החוסר אונים מול הפעולות הוא תיאור של קושי מסויים, אבל לא מצב בלתי אפשרי. לכן, אני בפירוש לא חסר אונים מול הפעולות, וזה בהחלט באחריותי.

פשוט. מובן. וחד.

תודה סוד!

תודה סוד, על הפשטת הדברים,
ישבתי פעם אצל מטפל, והוא אמר לי שהתכנית הזאת "הורגת לך את כל הביטחון עצמי"
עניתי לו שבגלל שאני אפס ומחובר לאלוקים, אני יודע שיש פעולות שאני יכול לעשותם, והתקדמתי בביטחון עצמי שלי המון המון,

תודה רבה סוד הכניעה על האבחנה בין סוגי חוסר האונים.

עם זאת, אני לא חושב שגישה של חוסר אונים מבטלת את הוצאת הכוחות שבי לפועל,
להיפך, אני מכיר בכוחות שבי, אבל מבין שלבד לא אוכל להוציאם אל הפועל.
אני עובד קשה כדי להוציא אותם אל הפועל, אך מתוך חיבור לאלוקים ש"לאין אונים עוצמה ירבה".