טהרני,

יתכן שלא הבהרתי מספיק טוב את הנקודה הזאת. אכן, בדרך הצעדים יש הרבה פעמים גישה של חוסר אונים, וזאת גישה של שחרור וכניעה לא רק מול התאווה אלא מול המון דברים. הגישה הזאת היא גישה מבורכת עבור אדם כמוני שכל הזמן ניסה לשלוט בכל הדברים שלא יכולתי לשלוט בהם, ולכן ישנם המון שטחים בחיים שלי שאני משתמש בגישה הזאת.

יחד עם זאת, אני לא חושב שהצעדים אומרים לנו שזה נכון לגבי כל פרט בחיים, כיון שגם בצעדים ברור לנו שיש דברים שאלוקים רוצה מאיתנו שנעשה בעצמנו, אחרת לא היה צורך ברוב הצעדים אלא היינו עושים צעד ראשון שני ושלישי, ואז ממשיכים ישר לשביעי וזהו. כל שאר הצעדים הם פעולות שאנחנו צריכים לבצע.

מה שאני רוצה לומר הוא שהגישה הזאת היא דרך חיים עבורי, אז ברור שלא התכוונתי לכתוב עליה ביקורת, אלא להסביר שזה לא סתירה לפעולות ולקיחת אחריות.

תודה רבה סוד. הסברים מאירי עיניים.

אני מניח שיש גם הבדל גדול ביני לאחרים שאצלי ה"אבדה לנו שליטה על חיינו" התחילה כמה שנים טובות לפני שהתאווה בכלל הגיעה לחיים שלי . . . . . . . . .

אם הנקודה היא שחוסר אונים אינו סותר לקיחת אחריות, אני מסכים לגמרי.
יתירה מזו, אני מרגיש שחוסר אונים גורם לי לקחת יותר אחריות.
אסביר את דבריי:
כשהתנהגתי כאילו אני יכול, הייתי נשבר ומתייאש כל הזמן מחוסר הצלחה בכל מיני תחומים. בסופו של דבר זה גורם לי להתייאש ולוותר על העשייה.
כשהתחלתי להתנהג כחסר אונים, אני מבין שאני צריך לפעול כמיטב יכולתי וגם לבקש עזרה. התוצאות אינן תלויות בי וביכולתי, כי אני חסר אונים, ולכן אני פחות מוטרד מהן וממשיך בעשייה והתקדמות ביתר שאת וביתר עוז.
(זה גם מה שהפריע לי בדברי הרב טאו על הפסיביות שבתוכנית, הנוגדת לכאורה את היהדות. בחווייה שלי, אני דווקא הרבה יותר אקטיבי מאז שהגעתי לתוכנית, אך בצורה אחרת).

לסיום, אני רוצה להעלות נקודה מעניינת:
כשפעלתי כבעל כח, נאלצתי לוותר בסוף על הדבר.
כשפעלתי כחסר אונים, ומההתחלה ויתרתי על הדבר, בסוף הגעתי אליו...

תודה סוד.
עבורי יש כאן הבדל בין לפני הפעולה לבין אחריה. 

לפני הפעולה יש לי אחריות ובחירה מסוימת. אני יכול לעשות פעולות. אני יכול להיזהר ממצבים שיביאו אותי לאובססיה. אני יכול לנסות לזהות את הקריז בתחילתו ולפעול בהתאם. ואם אני לא יכול שום דבר אני יכול להתפלל להיות יכול.
אבל אחרי שכבר עשיתי את הפעולה, אני צריך להיזהר מלייחס את העשייה לעצמי. אני צריך להודות לה' שנתן לי את הכוח לעשות את הפעולה, ולזכור שזה לא מובן מאליו בכלל. אם אני מייחס את הפעולה לעצמי, אני עלול לחשוב בפעם הבאה שאני לא כל כך חסר אונים.
כי הפיתוי גדול, לחשוב איזה "כלי" אני, איזה "טובה" גדולה עשיתי לה' שוויתרתי על חתיכת תאווה, להתפעל מעצמי שוב ושוב, להרגיש סיפוק שלילי וגם לייצר כל מיני מניפולציות כדי שאחרים יטפחו לי על השכם. זו דרכה של המחלה: אחרי שהיא לא קיבלה מנה של תאווה, היא מבקשת לפחות איזה שאכטה של אגו.
אבל באמת - "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". גם כשאנחנו פונים לה' להתחבר אליו, "לתת" לו כביכול, זה רק בזכות הכוח שהוא נתן לנו לעשות את זה, ולא בזכותנו.

אני דווקא כן מרגיש חוסר אונים מול זה שאני לא עושה פעולות
וזה בדיוק אותו מצב כמו שאני מרגיש מול התאווה כמו שמול התאווה אין לי כוח להתמודד לבד
גם בדיוק כך לגבי עשיית פעולות אין לי כוח להתמודד לבד ולפעול
ובדיוק שם נכנס אלוקים לתמונה שאני חייב אותו לקבל כוח לבצע את הפעולות של התוכנית
ואם תשאלו אז מה הפתרון הרי לבקש מאלוקים כוח גם צריך כוח
נכון מאוד גם שם אני חסר אונים ובדקה של חסד אבקש ממנו שיעישה אתי את הנס הזה שאני יהיה מחובר אליו כל הזמן בכדי שאוכל לבקש כוח לבצע פעולות
תודה רבה לכולם

תודה חברים על הדיון החשוב. ברשותכם אנסה להציג את זה מזוית אחרת, ואולי נראה שבצעם כולנו אומרים את אותם הדברים רק כל אחד מכיוון קצת שונה.

בתכנית מלמדים אותנו שני דברים שנראים לכאורה סותרים, אבל למעשה לא רק שאינם אלא שהם משלימים אחד את השני. מחד אומרים לנו שאנחנו חייבים לקחת אחריות על עצמנו, על ההחלמה שלנו, על הפעולות שלנו, על המשפחה שלנו וכן הלאה, ובאותה נשימה אומרים לנו לשחרר כיון שאנחנו לא מנהלים כלום, לא את העולם, לא את המשפחה ואפילו לא את ההחלמה שלנו.

מה הכוונה שאנחנו צריכים לקחת אחריות אבל בלי לנהל? הנה דוגמא: נניח שאני עובד במפעל כאחראי על פס ייצור מסויים. כל פועל במפעל ובודאי האחראי על פס הייצור יש לו אחריות שהוא חייב למלא אותה. אני צריך לבוא בזמן, לבדוק שהעובדים עושים את מלאכתם, לבדוק שהייצור מתקדם, לוודא שאין תקלות וכן הלאה. יש לי המון אחריות בעבודה שלי.

אבל מה קורה אם למרות שעשיתי את כל העבודה שלי באחריות, המוצר לא נמכר בחנויות? אוקיי, זה כבר לא האחריות שלי, זה הכאב ראש של המנהל. אני לא מנהל ולכן התפקיד שלי הוא לקחת אחריות רק על מה שנתנו לי אחריות, ומעבר לכך לא רק שאין צורך שאעשה, אלא שאם אתחיל לנהל את מה שלא שייך אליי - קרוב לודאי שאמצא את עצמי במהירות בלי עבודה. לי יש תפקיד ועליו אני אחראי, אבל התוצאות הן בידי המנהל.

לכן, גם אם יש בעיות בתוך פס הייצור שעליו אני אחראי, בעיות כאלו שאני לא יכול לפתור בעצמי, הדברים לא משתנים כיון שהאחריות שלי תהיה לפנות למנהל, לעדכן אותו ולתת לו לטפל בבעיה. אותו דבר יהיה במקרה בו עשיתי את עבודתי באחריות, אבל למרות המאמצים לא הצלחתי להוציא מוצר טוב. גם כאן, התוצאה היא בידי המנהל, לא בידיים שלי.

אם אקח את זה למצב שלנו, אני אחראי על ההחלמה שלי, אבל התוצאות הן בידי אלוקים. אם עשיתי את הפעולות - אין לי מה לדאוג מהתוצאה. לכן, גם במקרה שבו אני לא מצליח לעשות פעולה מסויימת, עדיין נותרה עליי האחריות לפנות למנהל שלי ולעדכן אותו בכך שאני לא מסוגל וצריך את עזרתו.

יש רק הבדל אחד בין המצב שלנו לבין הדוגמא מהעובד בפס הייצור. בעוד העובד מפס הייצור לא באמת יכול לסמוך על המנהל שלו שיפתור לו כל בעיה, אני יכול לסמוך על המנהל שלי במאת האחוזים שהוא יטפל בכל בעיה שלי בצורה הטובה ביותר שאפשר.

"ישנו אחד ולו מלא הכח, מי יתן ותמצאוהו היום".

אז המטרה היא להישאר נקי או לעשות את הצעדים? כי לפי המשל, אתה יכול ליפול פעמיים ביום אבל אם אתה עושה את הצעדים אז זו כביכול בעיה של הקב"ה ואתה כבר פטור מאחריות? זה לפחות הרושם שאני קיבלתי.

אם מדובר על עבירה - אז ההסתכלות שלך נכונה, אבל אם מדובר כאן על מחלה, אז יש כאן ענין אחר לגמרי.

ניקח אדם שחולה ל"ע במחלה כרונית מסוכנת, מה העיקר עבורו? כמובן שהעיקר הוא להתרפא, אבל האם זה באמת בידיו? התשובה היא לא. הוא צריך לקחת את התרופות או לעבור את הטיפולים הדרושים, אבל מהרגע שהוא עושה את כל המוטל עליו - התוצאה היא בידי אלוקים.

המטרה שלי היא להישאר נקי, ולצורך כך יש לי תכנית החלמה לעשות, אבל התוצאה היא לא בידיים שלי. לא משנה כמה ארצה לנהל את ההחלמה שלי - זה לא ישנה את המצב בו אין לי שום אפשרויות ניהול.

מזכיר לי חבר שטען שהוא התפטר מהעובדה שלו בניהול העולם, אבל אז הוא הבין שבעצם הוא התפטר מתפקיד שמעולם לא היה שלו...

אני חושב שבדרך כלל מי שעושה כראוי את הצעדים לא נופל. בטח לא פעמיים ביום. בדרך כלל מי שנופל מגלה שמשהו לא היה כמו שצריך.
דרך אגב, זה שלא נפלתי מאז שאני בתוכנית, ממש ממש לא אומר שאני עושה אותה כמו שצריך...  :-\