אם אני מודה שאני מכור, ומקבל את העובדה שאני חסר אונים מול התאווה, מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שכעת אני יכול לברוח מהאחריות למעשיי מכיון שאין לי אפשרות לעמוד בנסיון? או שמא זה בדיוק הפוך, ודוקא ההודאה בחוסר אונים היא היא לקיחת האחריות על מצבי והתחלת הטיפול בעצמי על מנת שלא אמשיך לעשות את אותם דברים שאני חסר אונים מולם? אבל רגע, אם אני כן יכול לטפל במצבי, אז אני בכלל לא חסר אונים?...
כדי לעשות סדר בדברים, ניקח כדוגמא מקרה משפטי מפורסם בארה"ב, בו אדם שסובל מסהרוריות, רצח את אשתו מתוך שינה. בבית המשפט הופיעו חוקרים ועדים מטעם ההגנה והתביעה כאחד, שהסבירו שהאדם חולה במחלה בה אינו מודע למעשיו מתוך השינה, ורק חלקים מסויימים במוחו פעילים, בעוד חלקים אחרים למעשה משותקים. כבר מילדות הוא היה קם באמצע הלילה, מסתובב בגינה של השכנים וחוזר למיטתו, ובבוקר לא מבין מדוע יש חתכים על כפות רגליו. אשתו היתה מודעת למצבו, ולכן היתה נועלת בלילה את חדר השינה ומניחה את המפתח מתחת לכרית.
בליל הרצח הם הוטרדו על ידי צעירים מקומיים, ובאמצע הלילה הוא רצח את אשתו, כיון שהיה משוכנע שהצעירים מנסים לפגוע בה. הוא לא היה מודע כלל למעשה שעשה עד הבוקר. לרוצח לא היה עבר של אלימות לא מתוך שינה ולא במהלך היום, והמומחים הסבירו למושבעים שבעצם הוא פעל מתוך הרגל של הגנה עצמית על אשתו... בנאום הסיכום של התביעה, ביקש התובע שלא לגזור עליו מאסר ולשלחו לחופשי לאחר שנהרסו חייו, וכך אכן נעשה.
אלא שאת הטיעון הזה בדיוק, ניסו לאמץ גם מכורים שונים כשהגיעו לבית המשפט בעקבות התוצאות של ההתמכרויות השונות שלהם. כך למשל מהמרת כפייתית שהפסידה את ביתה, משפחתה וכל אשר לה, נתבעה בידי הקזינו על 125 אלף דולר שהפסידה ולא היה לה להחזיר. היא טענה בדיוק את אותה טענה של הרוצח ששוחרר: היא פעלה מתוך הרגל ואינסטינקט ולא היתה לה את חופש הבחירה להפסיק. היא סיפרה לבית המשפט שהיא עשתה מאמצים עילאיים להפסיק להמר, כמו למשל מעבר להתגורר במדינה בה ההימוריים אינם חוקיים, אך לבסוף ברגע שהיא קיבלה הזמנה מהקזינו - היא לא יכלה לעמוד בפיתוי. היא היתה מכורה לכך. זה לא שהיא רצתה להפסיד מליון דולר שקיבלה בירושה - היא פשוט לא יכלה לבחור אחרת.
אבל המהמרת הכפייתית לא זכתה בבית המשפט. השופטים קבעו כי היא היתה אחראית למעשיה. משהו כאן לא הגיוני: הרוצח שנטל חיים של אדם אחר - נשלח לחופשי, ואילו אישה שהרסה רק את חייה שלה - מחוייבת לשלם לקזינו את הכסף שאין לה עד הפרוטה האחרונה.
מבלי להתייחס כעת לפן ההלכתי של "אדם מועד לעולם בין ער בין ישן", ישנו הבדל מהותי בין המקרים. בעוד הרוצח לא היה מודע כלל לבעיה שלו, הרי שהמהמרת ידעה שהיא חסרת אונים מול ההתנהגות שלה. הרוצח מעולם לא הזיק לאף אחד מתוך שינה, ולכן לא היתה שום סיבה שהוא יתחיל לישון עם אזיקים על ידיו. לעומת זאת המהמרת ידעה היטב שברגע שהיא עומדת מול הפיתוי היא הופכת לחסרת אונים, ועל זה היא היתה צריכה לקבל אחריות וללכת לטיפול.
או במילים אחרות: אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים מול לקיחת אחריות על החיים שלי וטיפול בבעיות שלי. מהרגע בו אני מודע לכך שאני חסר אונים, אני לא יכול ליותר להסתתר מאחרי הטענה ש"אני לא יכול להפסיק". ברגע שאני מודה שאני חסר אונים ואני בבעיה אמיתית - אני מחוייב לטפל בבעיה שלי. אם אני מודה שאני חסר אונים אבל לא עושה הכל כדי לטפל בכך - אהיה אחראי על כל נזק שייגרם לי או לאחרים כתוצאה מההתנהגות שלי.
לכן, דוקא ההודאה בחוסר אונים היא זו שמביאה אותנו לקחת אחריות על מעשינו, בעוד הנסיון להמשיך להילחם לבד בהתמכרות הינה בריחה מאחריות.
(המקרים לעיל מובאים בהרחבה בספר "כוחו של הרגל" מאת צ'רלס דוהיג)
