שמתי לב לתופעה משונה בקבוצות: השמחה. אנשים מדברים בקבוצות על הדברים הכואבים ביותר בחייהם. כשהם מצהירים "אני מכור" רואים את הכאב בעיניהם. ובכל זאת בסמול טוק שלפני הקבוצה, ועוד יותר בדיבורים שלאחריה, נוכחים בעיקר חיוכים, חיבוקים, ושמחה אמיתית.
למעשה, זה נגד לגמרי את הדמיון שהיה לי על קבוצות מכורים. תיארתי לי אותם יושבים בחדרים חשוכים וקודרים, כולם בפרצוף עגום ומלא כאב, מתבוססים ביגון ובצער. בפועל, כבר לפני הפגישה השנייה שלי בקבוצה הרגשתי שאני ממש מצפה לה ומתרגש לקראתה.
לשמחה מה זו עושה? מה כל כך משמח אותך שסיפרת שאתה מכור, ושאתה מלא פגמי אופי, ושאתה עלול ליפול ממש עוד רגע אילולא ה' בעזרך, ושאתמול כעסת על הילדים ושלשום מעדת באינטרנט ושיש לך המון טינות על ההיא ועל ההוא ועל ההם?

התשובה שקופצת מאליה היא שמשמח לפגוש חברים לדרך, שטוב לחלוק את הכאב עם מי שמסוגלים להבין אותו ולקבל אותו. שהקושי הגדול ביותר שלנו – הבדידות והסודות – סוף סוף נפתר.
אבל נדמה לי שיש פה משהו יותר עמוק. השמחה שאני חווה היא שמחה של שחרור גדול. יש לי משקל כבד על הכתפיים – התדמית שבניתי לעצמי ושאני צריך להתאמץ מאוד לתחזק. כל החיים אני עובד קשה שכולם ידעו כמה אני מוכשר וצדיק וכל יודע וכל יכול. ואם היו דברים שלא יכולתי – היה לי הסבר שלם ומסודר כמה הם אינם חשובים ולכן אינם שווים מאמץ. אין לי בעיה להודות שאני לא יכול לקפוץ בנג'י – זה בכלל לא חשוב, ונגד "ונשמרתם" וכו' וכו'.
אבל יש דבר אחד שאני לא יכול, והוא מאוד חשוב כי אני מרגיש כמה חיי תלויים בו. ואי היכולת הזו סותרת לגמרי את התדמית והאגו שלי. וככל שאני מתאמץ יותר להעצים את התדמית הזו, כך מתגבר חוסר היכולת שלו לגבי אותו דבר. פלא שזה כל-כך מכביד עליי ומאמלל אותי?
בקבוצה אני יכול סוף סוף לפרוק את המטען הזה. אני מרשה לעצמי להודות בתבוסה שלי. אני נכנע. אני חסר אונים. אני יכול להניח את ההר הגדול הזה שיושב לי על הכתפיים על השולחן, לשחרר את הכתפיים, ולהרגיש איך פתאום קל יותר לנשום, הראש מתרומם והרגליים מבקשות לפצוח בריקוד מאליהן... כן, התהליך כואב. המשקל לא סתם מונח על הכתפיים – הוא מחובר אליהן ודרוש ניתוח כירורגי עמוק כדי לפרק-לפרוק אותו. אבל בכל זאת בסוף יש הקלה ושמחה.
כשאני יוצא לחופשי מכבלי השעבוד לאגו, אני מבין פתאום שלא אני מנהל את העולם. אני מכיר בכך שהכול מאת ה'. שלא מגיע לי שום דבר, ולכן דבר לא חסר לי. שכל מה שיש לי הוא חסד ה' לא מובן מאליו בכלל. נו, אז איך אפשר לא לשמוח?

בקיצור, כנראה שתחושת השפלות והכניעה שהתכנית מטפחת אצלנו, היא גופא המקור לשמחה.
החלטתי לנסות להשתמש בשמחה כמדד לאיכות הכניעה. אם נכנעתי וזה הוביל לתחושה של הקלה ושמחה – סימן שהכניעה הייתה אמיתית. אם נכנעתי ורק הרגשתי יותר רע, זה כנראה סימן שלא באמת נכנעתי. שעסקתי בהלקאה עצמית, או ברחמים עצמיים, או במשהו חולני אחר, אבל לא בכניעה אמיתית.

מה דעתכם? האם יש לכם רעיון אחרים מדוע שמחים בקבוצות? והאם אכן אפשר להשתמש בשמחה בתור כניעומטר?

חג שמח...

וואו דוקטור, פוסט מדהים, יצאה המקלדת מן השק.
ולגופה של שאלה איני יודע אם זה יכול לשמש כמדד, כי לכניעה יש שני רבדים, הראשון, שהיא תהיה עמוקה וכואבת, אקח את הדוגמא שלך מניתוח, לניתוח יש שני מטרות, הראשונה, למצוא עצבים חיים, לפעמים חומרת המחלה היא כל כך גבוהה, עד שהאדם נראה כמת ריגשי, והדרך היחידה למצוא חיים, היא על ידי כאב, וכמה שהאדם משדר יותר כאב, זה מראה שהוא מצא יותר עצבים חיים (ולכן בדרך כלל, כשאדם מוסר את הצעד הראשום הנקודה העיקרית שרוצים לשמוע זה הכאב, החי, הרגשי, החותך, צעד ראשון מושלם, יהיה זה שהצליח לעלות על הכי הרבה נקודות מדממות, ללא הלקאה עצמית, אלא כאב על המצב שהגעתי איליו שלא באשמתי)
ויש את הרובד השני, האספקט המשחרר, מכיוון שהחלק השני של המחלה, הוא ספיחת אשמה, בושה, וכאב, אם אחרי הכניעה השתחררתי מהם, זה מדד מצויין להבין שהכאב ששחררתי, לא חטא לצד השני של המחלה, והגביר רגשות אשם, אלא שיחרר את הכאב בצורה הנכונה.

אולי משתמע מדבריי שהשמחה חייבת להופיע מיד. אני מבין שזה לא ככה. אני מבין שזה יכול לקחת שעות וימים. נדמה לי שגם אתה מסכים שהשמחה סופה להופיע. הלא כן?
אבל אני בכל זאת מחפש דרך להבחין כבר בזמן אמת בין כניעה אמיתית ובין הלקאה עצמית. אני פשוט מומחה בהלקאה ורגשות אשם ושאר הרסנויות, ומחפש דרך להיזהר מהן.
אולי ההגדרה המדויקת היא 'הקלה' ולא 'שמחה'. האם אפשר לחוש מיד את ההקלה?
למשל, כשהלכתי לטיפול שיאצו, המעסה הקפיד לחדור למקומות הכי כואבים בגוף שלי ולשחרר אותם. ממש צעקתי מכאב. אבל בו בזמן הרגשתי את ההקלה. הרגשתי איך מקומות תפוסים וכואבים נעשים רפויים ורכים. אם הוא היה סתם מרביץ לי מכות זה היה כואב באותה מידה, אבל הייתי מזהה מיד שאין פה הקלה.

תודה לך איש יקר, אצלי השמחה הזו היא של שחרור, של חיבור, אני מאמין שזו כנראה תוצאת החיבור של הנשמה לכח העליון, גם בלי מילים. אני נרגע (בד"כ) ליד מכורים כמוני, ויותר מכך, כשאני חש בחוסר השקט הפנימי הזה גם בקבוצות (זה קורה, לפעמים) אני יודע שיש משהו לא תקין בהתרחשות הזו. 

לחיבור של הנשמה יש שפה, אנרגיות שמועברות בתדרים לא גשמיים, שים לב מה כתבת - "סמול טוק שלפני הקבוצה, ועוד יותר אחריה " - כן, אחרי זה עוד יותר משמעותי, כי זה מה שקורה כשמקלפים את הכיסויים. הנשמה משתחררת.. זו גם הסיבה שמי שלא חולק, לא משתף בכנות ובפגיעות, לא 'מתקלף', אינו שמח. הוא לא משתחרר.

כשמוציאים קוץ שהיה תקוע מתחת לציפורן זמן ממושך וגרם לאינפקציה מוגלתית רחבה מבינים בשכל שהולכת להיות הקלה פיזית, אך בדרך כלל היא לא תורגש מיד, וגם אם כן ההקלה תהיה מההבנה שהולכת להיות הקלה, לא מתחושת התרפאות פתאומית...

שנשתחרר, בהחלמה.

תודה חבר על הדברים.

בחוויה האישית שלי, השמחה היא להיות מי שאני בשני הרבדים. במשך כל השנים הייתי שחקן ובסוף הכל התנפץ והמסכה נקרעה וסוף סוף יש מקום בו אני יכול להגיע ויודעים מי אני בשני הרובדים. אני יכול להצהיר על אופי ההתמכרות שלי ואף אחד לא יסקול אותי.

השחרור הזה של סוף סוף להרגיש אדם בין אנשים ולא זאב בין כבשים או משהו כזה - הוא משמח מאוד.

כנראה שהכל מתחיל ונגמר בקבלה. החברים מקבלים אותי, אני מקבל את עצמי, ואני מבין שכנראה גם ה' מקבל אותי.

לא סתם הקבלה נקראת חכמת הנסתר - זהו רז שרק יחידי סגולה זוכים להשיג...

איך לא אשמח?
פתאום אחרי עשרים וכמה שנים, מאדם בודד הפכתי לאדם עם שלל חברים משלל מקומות החיים.
ולא אשמח?

נ.ב.
האמת היא שכל אחד מגלה בקבוצות את נקודת השמחה שלו. זה מה שמדהים בזה, הגם שיתכן שכל אחד בא מרקע בעיתי שונה, ולכל אחד החסכים הרגשיים השפיעו לכיוונים אחרים, בכל אופן הקבוצה תורמת לכולם בשווה. לכן לי לא ממש משנה למה אני מאושר כשאני נמצא בקבוצה. מספיק לי עצם זה שאני מאושר.

פורים שמח! :-)
יש לנו על מה לשמוח!

תודה על ההקפצות טהרני
ותודה דפמ"ז

תודה דוקטור
ותודה טהרני

מאוד התחברתי,,,

למרות יום קשה שעבר עלי